|
|
עמוד:10
[ 10 ] לנו : ״ארץ-ישראל כולה שלנו ואנחנו נטייל בכל מקום״ . כך אמר וכך עשינו . אם כן, אנחנו, ארבעים ילדי כיתות ט׳, מתקרבים לתרשיחא, צועדים בוואדי אילון, ממש כמו בפלמ״ח . הולכים, ופתאום אני רואה למעלה שלוש דמויות . הייתי אז כבת חמש-עשרה והדמיון התחיל לעבוד . חשבתי, אלו ערבים ואם יהיה משהו אני מוכרחה להתחבא . כמו שאנחנו עולים בדרך לתרשיחא, הערבים ממול עם רובים מכוונים אלינו, ואנחנו — בלי נשק . הערבים פתחו בדרישות . הם תבעו שניתן להם מיד את כל הבגדים שלנו ואת הנעליים . את התחתונים, כך אמרו, ישאירו לנו . משה כרמי הבין שהפעם זה לא פשוט . הוא אסף את כולנו ואמר : ״חבריה, זה לא יקום ולא יהיה . כל אחד מכם יסמן לעצמו מחסה, סלע או קפל קרקע, ואני רוצה שישה מתנדבים, שניים-שניים על כל ערבי . ברגע שאתן הוראה לשישה, אתם מתפזרים והם מתנפלים על הערבים, תופסים אותם ומפרקים מהם את הנשק״ . ובקול שקט והחלטי הוסיף : ״זהו, זו הארץ שלנו ואנחנו נטייל בה ! ״ היו בכיתה כמה בנים מ״ילדי טהרן״ * . הם היו קצת יותר מבוגרים וגם יותר חזקים והם התנדבו . הכול בוצע תוך שניות . החבר׳ה השתלטו על הערבים והנשק פורק . * ״ילדי טהרן״ — קבוצת ילדים, פליטי השואה, שהגיעה ארצה דרך ברית-המועצות ופרס, עוד בטרם נסתיימה המלחמה באירופה .
|
|