|
|
עמוד:13
13 לשמש עדות, לדובב את המציאות ולדווח עליה . הוא ניזון מן הכוונה להתקרב במידת האפשר אל התופעות כפי שהן ( ככל שאינו זדוני, כלומר מתחזה ) . עצם ההתכוונות הוא שחשוב . הכלי העומד לרשות התיאור הוא אמנם הלשון, הזרה למציאות, והמציאות שהוא מעלה היא הבניה והוא לעולם פרשני ועמדתי, ובכל זאת לא ארצה לוותר על ההנחה כי יש בכוחו לטעון טענות ביחס אליה, ויתור שסופו דה-פוליטיזציה ואסתטיזציה . תפקידו של התיאור הדוקומנטרי בעיני לייצג התבוננות ביקורתית, הפוסלת את הקיים כשהוא מסווה רוע ומאששת אותו כשהוא שוחר טוב . אם כך, תיאור פרשני, נאמן בכל פרטיו ודקדוקיו למציאות, ספוג בתודעה המתארת ומתיימר לדייקנות, ומתקיים בלב סתירה זו . ריאליזם פרשני, כך אגדיר זאת . ומסקנתו — לא בהכרח חותכת, ובעיקר מוגשת על דרך ההראיה והמשל, ולא רק על דרך הטיעון . יש הנאה עצומה בריחוף הפרפר בין מחוזות, בין דיסציפלינות, בטעימה מהכול . אבל ערכו של הריחוף נבחן בכושר העקיצה, ביכולת להיעשות לדבורה . זהו המקום שבו קורה משהו למישהו . מישהו נע, מישהו מבין משהו, מישהו מתעורר לפעולה . זהו בעיני המקום הפוליטי . אבל לפעמים, כשאני מרחפת כמו פרפר — הולכת לאיבוד ארוך או קצר, מוצאת את עצמי עם בני שיח מתחלפים ומתארחת בעבודתי השוטפת במקומות של אחרים, ואפילו כשאני מרגישה שעקצתי ( ואולי אפילו באמת עקצתי ) — אני נתקפת געגועים לדיסציפליניות, לפרח האחד . להשכלה הקלסית, לעומק, לצמצום, למודרניות הגאה . אלא שאז עולה איזה דוק של ריח מפתה, ואני אכן מתפתה ונסחפת שוב אל השפע ומתמסרת לעונג של החשיפה ושל הפתיחות . * בחזרה לגנסין . ובשלהי שבט כבר התחילו השלגים פושרים באותה שנה . לפני הצהרים היתה חמה מציצה לשעה קלה, והיו מתחילים הגגות מטפטפים, והשלגים מתרככים, והאגמים מתרחשים בביהוק ; ואחר הצהרים היו שנית האצבעות קופאות, והלסתות מסמרות, וציציות הקרח נתלות
|
|