|
|
עמוד:9
פתח דבר למהדורה העברית 9 שהתפתח לאחר מלחמת העולם השנייה, ולצד זאת חווים קושי אינהרנטי להתארגן לפעולה משותפת . סטנדינג מסביר שכל אלה חוברים למעמד שעדיין אינו מזהה את עצמו ככזה, ולכן מתקשה לנקוט פעולה מאורגנת באופן שישרת את כל חבריו וחברותיו . אחד הדברים החשובים ביותר שיש להבין באשר לפרקריאט הוא שלא מדובר במעמד הומוגני . אין מדובר רק ב"אוכלוסייה מוחלשת" ( אף שאוכלוסייה כזו אכן ניצבת בליבת הפרקריאט ) , אלא במנעד רחב של אוכלוסיות שאולי אינן תופסות עצמן כ"מוחלשות", ובהן למשל סטודנטים ועובדות היי-טק . הביזור, הפירוד והבידול המאפיינים אותו מקשים על ההתארגנות, כמובן, אך עוד קודם לכן הם מקשים על עצם הזיהוי של הצורך בפעולה משותפת . כדי לאפשר חיבורים חדשים וכדי לזהות את האינטרסים המשותפים, גורס סטנדינג, יש לזהות תחילה את הקשרים שבין ליבת הפרקריאט לבין החלקים באוכלוסייה שחווים רק כמה ממאפייני הקיום הפרקריאטי — ולחלופין, חווים אותם באופן מרוכך — ולכן אינם מזהים את עצמם כחלק מן הפרקריאט ואינם מזדהים עם מצוקותיו-מצוקותיהם . הקריאה בספר אינה חוויה משרת-שלווה . מחברו אינו מסדר את הרעיונות בתבניות מוכרות . הוא אינו מציע פתרונות פשוטים דוגמת ״הדרך השלישית״ שהציעו טוני בלייר ואנטוני גידנס ( או "קפיטליזם עם לב" ושאר רעיונות נעימים באמצע הדרך ) . להפך . הוא מבקש לעורר שאלות ולהצית ויכוח ער . יהיו שייחסו לסטנדינג מבט נאו-ליברלי מוסווה, שכן הוא קורא להסחרה מלאה של העבודה . אחרים יכנו אותו סוציאליסט מהסוג הישן, המבקש להחזיר את המדינה למעמדה כגוף מסדיר, מחלק ושולט . בזמן הקריאה, אלה וגם אלה יידרשו לבחון שוב ושוב את נאמנויותיהם למסגרות הוותיקות, ולשקול חלופות חדשות . האם חוקי זכויות העבודה סיימו את תפקידם, וכבר אינם מגינים על העובדים הזקוקים להגנה ? האם הם נותרו בגדר פריבילגיה של עובדים מהמודל הישן, ועצם קיומם פוגע בפרקריאט ? ואם כן, האם מוטב לנו להרחיב אותם בתקיפות או שמא דווקא להיפרד מהם ומשאר זכויות העבודה שנצברו בהדרגה ובמאמץ במשך המאה ה- 20 , ובמקום זאת לחשוב על זכויות חברתיות לכול — עובדים, עצמאים, מתנדבים, יוצרים
|
|