|
|
עמוד:10
10 מבוא אנטיפס בשנת 20 לסה"נ והיא נקראה על שמו של הקיסר הרומי טיבריוס . העיר וסביבתה מילאו תפקיד חשוב ומרכזי בתולדות הארץ . ביהדות היא זכתה למקום מכובד והיא נחשבת לאחת מארבע ערי הקודש . קבורים בה רבנים וחכמים שתרומתם לעם ולמורשת היהודית רבה במיוחד ובהם הרמב"ם, רבי מאיר בעל הנס ורבי עקיבא . תקופה ארוכה הייתה העיר מרכז יהודי רוחני חשוב, והיה בה ריכוז גדול של אוכלוסייה יהודית . בעבור הדת הנוצרית טבריה, ובמיוחד החופים הצפוניים של הכנרת, נחשבים למקומות מרכזיים ומקודשים . שם פעלו נוסף על ישוע אחדים מהאבות המייסדים של הנצרות . באזור התרחשו רבים מהניסים של ישוע ואחדים מגדולי המבשרים של הדת החדשה כגון פטרוס, אנדראס ופיליפוס יצאו מהאזור . עם תחילת השלטון הערבי בארץ בשנת 636 לסה"נ נבחרה העיר לבירת מחוז טבריה ( ג'ונד אלארדן ) , יחידה מנהלית שהקימו הערבים ודמתה ליחידה המנהלית 'פלשתינה השנייה' ( Palaestina Secunda ) בימי הרומאים והביזנטים, שבירתה בית שאן . הדבר חיזק את מעמדה של טבריה מכל הבחינות והשווה אותה לערים מרכזיות אחרות בארץ . בשנת 1099 , במסע הצלב הראשון, כבש הנסיך הצלבני טַנְקְרֶד את טבריה והיא הייתה לבירת נסיכות הגליל ולחלק מממלכת ירושלים . העיר בוצרה ונבנו בה מצודה וחומה . העיר הצלבנית הוקמה צפונית לשרידי העיר הערבית, במקום שבו נמצאת היום העיר העתיקה של טבריה . קרב קרני חיטין בין הצלבנים לבין הסולטאן צלאח אלדין אלאיובי בסמוך לעיר בשנת 1178 מעיד על מרכזיותה באותה תקופה . המאבקים הממושכים בין הצלבנים לאיובים ובהמשך לממלוכים פגעו במעמד העיר, ונראה כי בחירת צפת השכנה לבירת הגליל והאזורים הסמוכים מטעם הממלוכים בשנת 1266 פגעה בטבריה עוד יותר והיא ידעה נסיגה וקיפאון עד לתחילת השלטון העות'מאני . זמן רב הייתה טבריה עיירת שדה פנימית שתושביה נתונים להתקפות השבטים הבדווים החזקים שבאו מהאזור הסמוך ואף מעבר הירדן ומנעו יציבות וצמיחה . המפנה הגדול התחולל במחצית הראשונה של המאה השמונה עשרה, כששיח' ט'אהר אלעמר זיידאני ובניו בנו את העיר מחדש . השיח' השאפתן, כמו אביו השיח' עומר לפניו, הבין את חשיבות העיר ואת האפשרויות הגלומות בה, ולכן החליט להתגורר בה ולעשותה למרכזם של הזיידאנים בגליל . ההתפתחויות בהמשך הראו שמהלך זה היה נכון, ובזכותו החלה טבריה לצמוח ולשגשג . גם מעמדם של הזיידאנים ככוח מקומי התחזק עד שהיו לאדוני הגליל ושלטו בו ללא עוררין משנות השלושים של המאה השמונה עשרה ועד לחיסולו של ט'אהר ב- 1775 . בהיותו מושל מוכשר ידע ט'אהר לנצל היטב את ההתפתחויות המדיניות ואת השינויים ביחסי הכוחות האזוריים בגליל ובסביבתו . הוא ובני משפחתו הוכיחו את יכולתם השלטונית, שמרו על הסדר ועל הביטחון ומילאו את החלל שנוצר בגליל בעקבות שקיעת השושלת המענית הדרוזית, ששלטה בעיקר בהר הלבנון . שושלת זו התפשטה דרומה בימי האמיר פח'ר אלדין מעני השני לעבר הגליל העליון וצפון הארץ ונשארה שם עד לסיום שלטונו של מעני ב- 1635 . גם שקיעת משפחת טורבאי, ששלטה בגליל התחתון ובעמק יזרעאל וסביבתו מהמאה השבע עשרה ועד לתחילת המאה השמונה עשרה, סייעה להתבססות משפחת
|
|