|
|
עמוד:9
האירופים מצאו עוד ועוד דרכים להעמיד פנים שהעסק הזה יוכל לעבוד . למשל , הם עמדו על כך שהגירה כזו היא דבר נורמלי . או שאם השילוב אינו מתרחש בדור הראשון , אולי הוא יתרחש בדור הבנים , הנכדים או בדור אחר שעדיין לא בא לעולם . או שהם גרסו שכלל אין זה משנה אם יש שילוב . לכל אורך הדרך בחרו האירופים לבטל את האפשרות הסבירה יותר — שבסופו של דבר העסק הזה פשוט לא יעבוד . מסקנה זו נולדה הרבה לפני משבר ההגירה של השנים האחרונות . המשבר רק זירז את הקץ . וזה מביא אותי לצירוף האירועים השני . תנועת המונים של מיליוני אנשים אל תוך אירופה לא הייתה גזר דין מוות ליבשת , אלמלא העובדה ) המקרית או שלא ( שבמקביל איבדה אירופה את האמונה בערכיה , במסורותיה ובלגיטימיות שלה . להתפתחות זו תרמו גורמים רבים , אך אחד מהם הוא האופן שבו עמי מערב אירופה איבדו את מה שהפילוסוף הספרדי מיגל דה אונאמונו כינה " תחושת הטרגיות של החיים " . הם שכחו את הלקח הכואב שלמדו צוויג ובני דורו : שכל דבר שאתה אוהב , ובכלל זה גם המורשת התרבותית הדגולה ביותר בתולדות האנושות , יכול להימחות אם יופקד בידי אנשים שאינם ראויים לכך . אחת הדרכים היחידות להימנע מתחושת הטרגיות הזו של החיים היא להדחיק אותה באמצעות אמונה בקִדמה האנושית . הטקטיקה הזו נותרה לפי שעה הגישה הנפוצה ביותר . אך שוב ושוב האירופים מנסים לדלג על בורות של ספקות מעשה ידיהם , ולעיתים נופלים אליהם . שכן לצד הגרסה המוחצנת של אי אמון עצמי ניצבת גרסה עמוקה יותר של אשמה . יותר מכל יבשת או תרבות אחרת בעולם כורעת היום אירופה תחת משקל אשמת עברה . כי כן , אירופה נגועה בעייפות קיומית ובתחושה שאולי סיפורה מיצה את עצמו ועתה צריך לאפשר לסיפור חדש להתחיל . הגירה המונית — החלפת חלק גדול מאוכלוסיית אירופה בבני עמים אחרים — היא אחת הדרכים שבה דמיינו באירופה את תחילתו של הסיפור החדש הזה : שינוי , חשבו באירופה , אינו נופל בערכו מבוא 9
|
|