|
|
עמוד:10
10 | האיש שהפיל את מסך הברזל מרגיש לגבי רו נגד ווייד ? ' . אני חושב שזאת הייתה ההחלטה החשובה ביותר שג'ורג' וושינגטון קיבל כאשר הוא חצה את נהר דלאוור'" . הנה ג'ים בריידי, בכיסא גלגלים עם מלווה, אחות, אישה פיליפינית צעירה אשר עומדת מאחורי הכיסא שלו ואוחזת בידיות . הוא מוקף באנשים שמאחלים לו רק טוב ומחייך בצילומים . אני אומרת שלום, ומציגה את עצמי כשהוא לא מזהה אותי . הוא אומר "כמובן", ומספר לי שמאז שנורה הוא סובל מלז"כ . "מה זה, ג'ים ? " " לא זוכר כלום" . אנחנו צוחקים, ואני מספרת לו שיש הרבה דברים כאלה לאחרונה . אנשים כורעים ברך מולו ומסתכלים כלפי מעלה אל פניו או מתכופפים כדי ללטף את ידו . הם אחוזים בתחושה מגושמת של רוך . הפס העבה של הצלקת על ראשו נראה לעין והוא יישאר כך עד סוף ימיו, כפי שהיה באותו יום עשרים שנה קודם לכן כשהגבר הצעיר ההוא עם הרובה הותיר אותו שוכב על המדרכה עם כתם אדום עבה שהולך ומתפשט מתחת לראשו . "מה שלום שרה ? " אני שואלת . "לא טוב", הוא אומר ועיניו מתמלאות בדמעות . הוא מתחיל לבכות ואני עומדת שם כשכף ידי מונחת על זרועו, והמטפלת שלו מביטה קדימה כאילו שהיא כבר ראתה את המחזה הזה קודם לכן . כמה שבועות מאוחר יותר ראיתי את שרה בריידי בטלוויזיה, כאשר התארחה אצל לארי קינג וסיפרה על המאבק שלה בסרטן הריאות . ננסי רייגן נעה ברחבי האולם, במרכז קבוצה צפופה של אנשים . היא מחייכת את החיוך הציבורי אשר נהפך לחיוך הפרטי שלה, לוחצת ידיים, מנשקת על הלחיים, מברכת ילדים ואומרת "מובן שאני זוכרת אותך" . עדיין כל כך קטנה, מידה שתיים, מטר וחמישים ושבעה סנטימטרים, בשמלה בהירה יפה ונעלי עקב שחורות . היא נראית אותו דבר רק מבוגרת יותר, כמובן, בת שמונים, שברירית, עדינה כמו עצמות של ציפור .
|
|