|
|
עמוד:11
הקדמה : כלב ושמו צ׳רצ׳יל | 11 "'כן, ראש הממשלה' . "'על ספסל בפארק ? ' "'בדיוק כך, ראש הממשלה' . "'בשעה שלוש לפנות בוקר ? ' "'לחלוטין, ראש הממשלה' . "'במזג אוויר כזה ! אל אלוהים, בן אדם, זו ממש גאווה בריטית ! " * * * ידעתי שהוא היה אמיץ להפליא כבחור צעיר, ושהוא ראה מרחץ דמים במו עיניו, וירו עליו בארבע יבשות שונות ושהוא היה אחד האנשים הראשונים שעלו אי-פעם על מטוס . ידעתי שהוא היה קצת נמוך בהארו, והגיע בקושי למטר שבעים בהיקף חזה של כשמונים סנטימטרים, ושהוא התגבר על הגמגום שלו ועל הדיכאון שלו ועל אביו הנוראי והפך להיות האנגלי הדגול ביותר שחי אי-פעם . הבנתי שיש בו משהו קדוש וקסום, כי הסבים שלי שמרו את העמוד הראשון של הדיילי אקספרס מהיום שבו מת, כשהיה בן תשעים . התמזל מזלי להיוולד שנה קודם לכן : ככל שקראתי עליו יותר כך הייתי גאה יותר בכך שחייתי בזמן שהוא חי . ולכן כל כך עצוב ומוזר היום — בקושי חמישים שנה לאחר מותו — שיש סכנה שיישכח, או לכל הפחות לא ייזכר כראוי . לא מזמן קניתי סיגר בנמל תעופה במדינה מזרח תיכונית שצ'רצ'יל בוודאי תכנן אותה . שמתי לב שהסיגר נקרא סן אנטוניו צ'רצ'יל, ושאלתי את המוכר בדיוטי פרי אם הוא יודע מי היה צ'רצ'יל . הוא קרא את השם בהקפדה וביטאתי אותו בשבילו . "שרשיל ? " הוא אמר, ונראה שהוא לא קולט . "במלחמה", אמרתי . "במלחמת העולם השנייה" . ואז נראה כאילו איזה פעמון קלוש ומעומעם צלצל בירכתי הזיכרון שלו . "מנהיג זקן ? " הוא שאל . "כן, אולי, אני חושב . אני לא יודע" . הוא משך בכתפיו .
|
|