|
|
עמוד:14
14 מחקר מדיניות 185 | מנגנון החריגה ( "פסקת ההתגברות" ) — בין קנדה לישראל או מסעיף חוק כלשהו, בכוחה לתקן את החוקה, במגבלות מסוימות, בתיקון חוקתי ספציפי . לכאורה, תיקון חוקתי ספציפי הוא אקט פוגעני יותר כלפי זכויות האדם מאשר מנגנון חריגה, שכן התיקון החוקתי נעשה ברמת הרשות המכוננת, ופעמים רבות הוא קבוע ולא מוגבל בזמן . עם זאת, כפי שאראה להלן, לכנסת רתיעה מבורכת משינויים חוקתיים הפוגעים בזכויות האדם, ולכן הסיכוי לשימוש אנטי-זכותי בתיקון החוקתי קטן מן הסיכוי לשימוש אנטי-זכותי במנגנון החריגה . בכל אלו ישראל שונה מקנדה, ערש מנגנון החריגה . בקנדה כוחו של כל בית מחוקקים מוגבל מלכתחילה וקיימים בלמים נוספים על כוחם של בתי המחוקקים, ולכן הסכנות הטמונות במנגנון חריגה אינן רבות כבישראל . נוסף על כך, אף לא אחד מבתי המחוקקים הקנדיים מוסמך לתקן את החוקה לבדו, ולכן האפשרות של תיקון חוקתי ספציפי אינה קיימת . סדר הדברים יהיה כדלהלן . מבוא זה הוא הפרק הראשון במחקר המדיניות . הפרק השני יציג את שלושת הטיעונים המרכזיים התומכים במנגנון חריגה, בישראל או בקנדה . תחילה, הטיעון שיש צורך להמעיט את משקלן היחסי של זכויות האדם, ומנגנון החריגה מאפשר המעטה כזו . שנית, הטיעון שיש לאפשר למחוקק השתתפות בשיח על יצירת הנורמות החוקתיות , ומנגנון החריגה מאפשר השתתפות כזו . שלישית, הטיעון שיש לאפשר למחוקק השתתפות בשיח על פרשנות החוקה , ומנגנון החריגה מאפשר השתתפות כזו . אראה כי מתוך טיעונים אלו האחד פגום א-פריורי, השני אינו מתאים למציאות בישראל, ורק אחד עשוי לשמש בסיס עקרוני לאימוצו של מנגנון חריגה בישראל . בפרק השלישי של מחקר המדיניות אטען כי אף אם ניתן להצדיק עקרונית מנגנון חריגה, אימוצו של המנגנון יוצר שלוש סכנות . ראשית, הסכנה שבמנגנון ייעשה שימוש עריץ, דהיינו שימוש הפוגע בזכויות האדם פגיעה חמורה במיוחד ; שימוש שמטרתו להדיר פרטים או מיעוטים ; שימוש המבקש להשתיק מתנגדים ; או שימוש הפוגע במבנה הדמוקרטי של השיטה — הן בהיבט זכויות האדם והן בהיבט המוסדי . שנית, הסכנה שבמנגנון ייעשה שימוש תכוף, כך שההגנה החוקתית על זכויות האדם ועל שלטון החוק תהיה רק להלכה אך לא למעשה . שלישית, הסכנה שעצם קיומו של המנגנון — גם אם לא ייעשה בו שימוש — יגרום להשפעה מצננת על פסיקותיו החוקתיות של בית המשפט העליון ועל מנגנוני
|
|