|
|
עמוד:13
13 הבדווים בהר סיני בקצרה, ראיתי בתושבי העיירה חברה "אקזוטית", ופעולותיהם - בניגוד לבדווי הנגב, שמעשיהם היו מובנים לי - היו לעיתים קרובות חידה בעיניי . לא הצלחתי לעמוד על טיב התנהגותם, והוויכוחים הסוערים שהתגלעו לא פעם בינם לבין בעלי התפקידים בעיירה בלבלו אותי . רק חודשים רבים לאחר שעזבתי את העיירה התחלתי להבין את התקריות האלימות האלה ואת המבנה המורכב שלהן, ובסופו של דבר הקדשתי מאמצים רבים לניתוחן ( מרקס, 2015 ) . התעניינותי בהתנהגות אלימה ובדרכים שבהן היא באה לידי ביטוי בהקשרים בירוקרטיים לא דעכה מאז . כפי שציינתי, כשישראל כבשה את סיני ב- 1967 לא מיהרתי לחקור את הבדווים המקומיים מכיוון שחששתי לקבל על עצמי מחויבות ארוכת טווח . כצעד מונע שכנעתי את עצמי שהבדווים האלו כבר מוכרים מכתביהם הקלאסיים של ניבור ( 1799 Niebuhr, ) , בורקהרט ( 1992 Burckhardt, ) , רובינסון ( 1867 Robinson, ) , פלמר ( 1871 Palmer, ) , מארי ( 1935 Murray, ) וג'רוויס ( 1931 Jarvis, ) , ושלא אוכל להוסיף הרבה על עדויותיהם של חוקרים חשובים אלה . כדי להבטיח את התנזרותי, נמנעתי גם מהסיורים הרבים לסיני שהתקיימו באותה עת . בשנת 1968 התחלתי במכוון לעסוק במחנות פליטים פלסטיניים תחת הכיבוש הישראלי ( בן-פורת, מרקס ושמיר, 1974 ) . התחקיתי אחר שילובם המהיר של תושבי המחנות בכלכלת המזרח התיכון, אחר התהליך שבו היו המחנות לשכונות עירוניות רגילות ואחר התושבים, שהפכו בהדרגה את המבנים הפשוטים שלהם למגורים ראויים וחיזקו את בעלותם על בתיהם בעוד הסיוע מסוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם המשיך לזרום ללא הפרעה . אולם למדתי גם שהתפתחויות אלו לא השפיעו על עמדתם הנחושה של הפליטים לשוב לבתי אבותיהם, והשתכנעתי שכל עוד לא יקבלו הפליטים וצאצאיהם פיצוי על סבלם, דילמה מוסרית זו תישאר על כנה . המגבלה שכפיתי על עצמי הייתה יעילה למדי, עד שיום אחד ב- 1972 ביקר אצלי משה סלע, שהיה אז עובד המִנהל האזרחי
|
|