|
|
עמוד:12
12 עמנואל מרקס מאוניברסיטת מנצ'סטר להצטרף לפרויקט של קרן ברנשטיין למחקר בישראל . הפרויקט המתוכנן היה מחקר מקיף בנושא העלייה לישראל והתאקלמות העולים בארץ . בשנים 1964 - 1966 התגוררתי בעיירה מעלות שבגליל . רוב תושבי העיירה, כמו גם העולים שהמשיכו לזרום אליה, הגיעו ממרוקו . קומץ פקידים מקומיים טיפל בצרכים הבסיסיים של העולים החדשים, כגון דיור, שירותים סוציאליים, בריאות וחינוך . התעסוקה שהעיירה סיפקה בתעשייה ובמלאכה הייתה דלה מאוד, והתושבים נאלצו להסתמך על התמיכה שהמדינה סיפקה . אף על פי שהיו משקי בית גדולים שצורכיהם גדלו והלכו, התנאים בעיירה לא השתפרו עם השנים . התושבים התרגלו לעובדה שקיומם תלוי בשילוב של עבודות דחק, מענקים מהביטוח הלאומי וקצבאות, והם אף התייחסו לקצבה החודשית כאל משכורת רגילה . אין תמה שנסיבות אלו הובילו לתלות של התושבים בפקידים . יתרה מזו, התושבים ראו במדינה את הגוף האחראי למחייתם ולרווחתם . תושבי מעלות בימים ההם היו דוגמה חיה וקיצונית למדינת הרווחה בפעולה ולדרכה לשלוט באנשים שהתיימרה לעזור להם . תופעות חברתיות מסוימות שנבעו ממצב זה הפתיעו אותי מאוד . קשרי משפחה, אפילו בין בני משק בית אחד, היו קלושים עד כדי כך שקרובים לא היו מוכנים לעזור זה לזה בשעת צרה . לא פעם סירבו הורים לתמוך בילדיהם הבוגרים, ואחים ואחיות לא הושיטו אלו לאלו עזרה כלכלית . עם זאת מן הספרות האנתרופולוגית עולה שיהודי מרוקו התייחדו בקשריהם המשפחתיים החזקים . איכות בתי הספר בעיירה הייתה ירודה . אף על פי שלימדו בהם כמה מורים מצוינים, לתלמידים לא היו כמעט ציפיות מהעתיד, והישגיהם הלימודיים היו נמוכים מאוד . תושבים רבים התלוננו מרה על תלותם המוחלטת בפקידים ועל סיכוייהם הקלושים להתבסס בעיירה, אולם אף על פי שלרבים מהם היו קרובים וחברים באזורים מבוססים יותר, רק מעטים עזבו . לבסוף, היחסים שבין פקידים אחדים ללקוחותיהם הידרדרו לתקריות של אלימות קלה שהסתיימו בדרך כלל, כפי שסברתי, ללא הכרעה חד-משמעית .
|
|