|
|
עמוד:12
ארכיטקסטורה 12 אך היא אינה מבקשת להיות היסטוריה של הוואדי . אמנם ניתן בה משקל לסיפוריו של המקום, לייחודיותו, לאנשיו ולזיכרונותיהם, שכן אלה הם רכיבי מפתח בהסבר לתופעות הנבחנות בספר, אך מי שרוצה להתוודע אל תולדות ואדי עארה ימצא כאן רק חלק ממבוקשו . טקסט זה הוא בראש ובראשונה היסטוריה של מבנים חברתיים, בד בבד עם ניסיון לנסח, לחדד ולעדן מבט מסוים על תרבות, השואב תובנות על החברה מן המרחב . אפשר לכנות מבט זה בשם המבט הסוציו – אדריכלי . בהחלטה זו שלא לכתוב על המקום אלא דרך המקום יש ויתור מודע על העושר והמלאות של המקום, בתמורה לאפשרות להתמקד בדיוקן המבוקש ובפיתוח ההיקש מהצורה האדריכלית אל הצורה החברתית ; כל זאת ברוח קריאתו של ההיסטוריון מארק בלוך לכתוב היסטוריה של בעיות : "אחדות המקום אינה אלא אי – סדר . רק אחדות הבעיה יוצרת 2 וכדבריו של האנתרופולוג קליפורד גירץ : "מקום המחקר אינו מושא מוקד", המחקר . אנתרופולוגים אינם חוקרים כפרים ) שבטים, ערים, שכונות . . . ( ; הם 3 באופן הזה יתאפשר ביתר קלות לבחון את רעיונות חוקרים בכפרים ) וכו' ( " . המחקר ומסקנותיו מחוץ לגבולות הוואדי . ובכל זאת, הוואדי נוכח בספר, והספר אינו רק פורטרט חברתי ואטיוד פרשני, כי אם ספר על מקום . יתר על כן, אחד מטיעוניו הבסיסיים הוא שלא נכון למשוך את חוטי ההסבר מהמרחב אל החברה בלי לקשור את המקום והתופעה במערכותיה הסימבוליות של החברה הנבחנת ובהיבטים השונים ) הפוליטיים, הכלכליים, הדמוגרפיים וכיוצא בזה ( של תולדותיה . ואדי עארה הוא המקום ) בה"א הידיעה ( של הספר, ומקום זה מכיל בתוכו מקומות המצויים בשוליו, זיכרונות של מקומות שהיו, מקומות שתחתם קבורים זיכרונות של מקומות אחרים, מקומות זרים ומקומות מקומיים, מקומות סואנים ומקומות דוממים, ובעיקר מקומות קטנים, מקומות משפחתיים, כי הבית הוא המקום שספר זה מבקש להכיר יותר מכול . בראי הבית מצטיירת החברה הערבית בישראל כחברה מרובת פנים, לכודה בסבך משמעויות וקרועה בין מסורות ישנות לאופנות עכשוויות . היישוב הערבי, שהשם "כפר" אינו הולם אותו עוד ) לרוב ( , מתגלה בספר זה כפסיפס היסטורי של סגנונות ואורחות חיים שהותירו את חותמם על גבי הנוף הבנוי . איש הוואדי מתואר בדפים אלה כנתון בצבת של ניגודים — להיות פלסטיני וישראלי ; להיות ערבי מוסלמי ואזרח מדינת היהודים ; לחוש בעוצמה בעבר דומם שפניו האילמות מוכרות, ובהווה סואן שמראהו נותר זר חרף כל השנים שחלפו ; להרגיש דופק חיים עירוני ופעימות איטיות של עולם חקלאי ; לעבור
|
|