|
|
עמוד:11
11 אבהות במעבר לוותר על השליטה ועל המוכר והבטוח וכן למצוא וליצור את האחר והחדש . אחת השאלות המרכזיות שליוו אותי ואת האבות במהלך המחקר הייתה : האם אני, כאישה, יכולה להבין את חוויית האבהות ? האם כחוקרת אוכל למצוא את המרחק המתאים מההזדהות הטבעית שלי כאישה וכאם ? "את לעולם לא תביני מה אבות מרגישים, את יודעת למה ? כי את אישה, ואישה לעולם לא תבין מה אנחנו מרגישים ומה עובר עלינו" . מול קביעה קטגורית זו של אחד האבות, אב אחר התייחס בדרך אחרת לזהותי כאם : "אני בטוח שאת מבינה כמה זה כואב לי להיות בלי הילדים ביום – יום, את אימא, את יודעת כמה ההרגשה הזאת קשה" . במהלך המחקר מצאתי את עצמי נעה בין המרכיבים התיאורטיים – אובייקטיביים למרכיבים הסובייקטיביים שאפיינו את שלבי המחקר . הבנייתו של הידע לכדי תמונה אינטגרטיבית וקוהרנטית דרשה ממני שיח רפלקסיבי מתמשך עם הקולות השונים בתוכי : "אישה", "אם", "אשת איש", "בת", "אחות", "מטפלת", "מטפלת משפחתית", "עובדת סוציאלית לסדרי דין", "מדריכה", "מרצה" ו"חוקרת" . נורמן דנזין טוען : "מרגע שהחוקר מתחיל את התהליך הפרשני, הוא נמצא ללא הרף בתוך מעגל הרמנויטי ואינו יכול לצאת ממנו . הוא תמיד חלק של מה שנחקר, מעורה בשני הרבדים של הפרשנות וההבנה, הרובד הרגשי והרובד הקוגנטיבי, שהם לעצמם שלובים זה בזה" ( 1989 Denzin ) . הקריאה התיאורטית המקיפה, עבודת השדה, חוויית הקשר שלי עם הנחקרים כקשר בין שני סובייקטים, הנגיעה בחומרים הרגשיים והאישיים של המשתתפים, ניתוח הנתונים, הפרשנות, הנגיעה ברבדים האישיים והמקצועיים שלי והכתיבה - כל אלו חדרו זה לזה, הדהדו זה את זה ויצרו עבורי מכלול אחד שאני ממשיגה כ"מרחב הביניים" של המחקר או כ"מרחב הרפלקסיבי" . מרחב זה אִפשר את התפתחותו והבנייתו של חיבור זה באמצעות
|
|