|
|
עמוד:14
14 בתיה טמיר לבכירים . האווירה הייתה גם כר פורה לרעיונות מהפכניים כגון הפרטת המערכת הציבורית ואיסור על רופאים שכירים במערכת הציבורית לטפל בחולים פרטיים . הפרק התשיעי מתאר את החזרה למסלול של תביעות שכר, של ייצוב שיטת תוספות השכר בגין אחריות ולא תמורת עבודה בפועל ובכך שמירה על מרחב התמרון של המנהלים בין המחויבויות הציבורית והפרטית . בדומה לתגובתם של קברניטי המשק לדרישה לפרקטיקה פרטית ב- ,1949 גם בשביתה זו בחרו נבחרי הציבור שלא להתעמת עם הרופאים, אף על פי שבמהלכי השביתה עברו על החוק ולמרות ההזדמנות שנקרתה לממשלה, לקראת תום 119 הימים, לבחון מחדש את מבנה שכר הרופאים . בפרק התשיעי נידונות תוצאותיה של השביתה, בהן חזרה למנגנוני הפיצוי המסורתיים : תוספות שכר שנשחקו באינפלציה התלת-ספרתית של אותה שנה, היאלמות הקולות שקראו לשינוי בהסתדרות הרופאים ותהליך מואץ של הכנסת יסודות של רפואה פרטית לתוך המערכת הציבורית . בפרק העשירי ההווה נבחן לאור העבר . נשאלות שאלות על הפערים האידיאולוגיים בין הרופאים והפקידוּת ערב קום המדינה, על שמירת מרחב פתוח שאִפשר לרופאים לנוע בין המחויבויות הציבורית והפרטית ועל הכוחות השומרים על המרחב הזה למרות מחירו הגבוה במונחים של חוסר יעילות, תורים ארוכים לפעולות ולניתוחים ועלייה בהוצאה הפרטית על בריאות . היבט אחר הוא הקלות שבה מחדירים פתרונות פרטיים לתוך המערכת הציבורית . דוגמה לכך שנידונה בפרק היא התור הארוך לניתוחים ולבדיקות בבתי החולים והפתרון שכותרתו "הסכם קיצור תורים" . ההסבר השכיח לתור הוא יציאתם של הרופאים הבכירים בשעות אחר הצוהריים מהארגון הציבורי לטובת העבודה הפרטית . הסדר "קיצור התורים" הונהג בבתי החולים של קופת חולים הכללית ב- 1984 ובבתי החולים הממשלתיים ב- 1988 . על פי הסדר זה,
|
|