|
|
עמוד:12
12 בתיה טמיר מאיר את משרד הבריאות . חוזר 248 לא בוטל, אך עצימת העיניים של מקבלי ההחלטות אפשרה למנהלים לעבוד גם ברפואה פרטית . קופת חולים הכללית הייתה עקיבה בהתנגדותה ולא התירה עבודה פרטית למנהלי המחלקות בבתי החולים שבבעלותה . הפרק השלישי מתאר את ההתנגדות בקהילה הרפואית שעוררה הפרקטיקה הפרטית של המומחים השכירים . מקור ההתנגדות היה רופאים שלא עבדו כשכירים וחששו שיאבדו את מעט החולים שלא היו מבוטחים באחת מקופות החולים . ב- 1949 היה השוק רווי רופאים כלליים אך חסר רופאים מומחים . כניסתם של המומחים השכירים לתחום הרפואה הפרטית לא הותירה סיכוי לרופאים שהתפרנסו רק מרפואה פרטית . ההתנגדות לפרקטיקה הפרטית התעוררה גם על רקע חששם של רופאים רבים שהמנהלים יזניחו את התפקיד הציבורי לטובת החולים הפרטיים . החלפת המנהיגות בהסתדרות הרפואית בינואר 1950 סימנה את נטישת המדיניות של שמירה על שוק פלורליסטי - פרטי וציבורי - לטובת התגייסות לקידום ענייניהם של הרופאים השכירים, ובראשם המומחים מנהלי המחלקות . הפרקים הרביעי, החמישי והשישי בוחנים כיצד הפרקטיקה הפרטית השפיעה על התגבשות תנאי העבודה ומבנה שכר הרופאים במערכת הציבורית כולה . ברוח ההסכמה שבשתיקה של ראש הממשלה בן-גוריון לפעילות הפרטית ב- ,1950 לא הוזכרה הפרקטיקה הפרטית ב - 1952 בדיוני הוועדה שנועדה לקבוע סולם שכר אחיד לכל רופאי בתי החולים הציבוריים, שכן הוועדה לא דנה בהסדרת תנאי עבודה אחידים . רופאי הממשלה עסקו ברפואה פרטית, אך היא נאסרה על המנהלים בבתי החולים של קופת חולים הכללית . העבודה הפרטית הייתה ונשארה גם מקור לתסכול בקרב רופאים שלא נהנו מההכנסה הנוספת . בשנת 1954 פנו הרופאים בתפקידי ניהול אדמיניסטרטיביים בדרישה לקבל את תוספות
|
|