|
|
עמוד:9
9 החילוניות החדשה הגווים הענקים מתרוממים למולו לתפילת שמונה-עשרה . השתיקה של תפילה זו אופפת את החלל ונקטעת בשיעול זהיר של מאן דהוא או במילות התפילה השקטה של אחר . פה ושם מילים המבקשות לצאת מהדממה שנגזרה עליהן מצליחות להעלות קול בחלקי הברות או משפטים . קול ממשי, אך מובלע ומאנפף . הקול עולה במהירות ודועך מיד, ומוחזר שוב לדממה שאליה הוא שייך . הם עומדים, כה גבוהים, ומתפללים שמונה-עשרה בדממה המופרעת קלות . עיניו משוטטות על ארון הקודש, על תמונות הקדושים על הקירות, על עיטורי הכיסאות, על הגווים הרחבים, המתנועעים, המסתירים . והוא, הקטן, מחפש פרצה בין האנשים, מבקש אוויר ואור . הספר שוקע ונזנח בין ידיו, מאיים להסגיר אותו . עוד רגע יקום מישהו וירים קולו : ילד, מה אתה חושב שאתה עושה כאן ? כאן זה בית כנסת . כאן מתפללים . תפסיק מיד או תצא מכאן ותחזור הביתה . לבסוף כולם קמים ומקפלים טליתותיהם . מבטי הקשישים עליו, שמחים בו, מחייכים . מבקשים לעודד אותו להמשיך בדרכם, יחד עם ילדיהם ונכדיהם . הנה עוד אחד בשרשרת אין-סופית של אלפי שנים, מדור לדור, מאמינים בני מאמינים . משהו לא ברור כבר צובט ומטריד, ולא נותר לו אלא לחמוק החוצה . שהרי השבת עדיין צעירה, האוויר נעים בחוץ, והרחוב שקט בדרך הביתה . והעצים, העצים גבוהים וצמרותיהם מתנועעות קלות, אך לא לשם תפילה, אלא רק בגלל הרוח . * * * דומני שלכל מחקר ישנם שורשים סמויים . לכל חוקר ישנה נקודה סינגולרית כלשהי מהילדות, איזשהו רגע בילדותו שבו התחיל מחקרו באמת . אצלי אלו היו ביקורים מחתרתיים בבית הכנסת, ואותו כיסא שתמיד מצאתי פנוי . זה היה בית כנסת קטן וצפוף
|
|