|
|
עמוד:8
8 שלומי ששון ביטחון במעשיהם ? על שום מה יצפו את ציפיותיהם וממי ? מדוע הם מייחסים לטקסיות הזאת את תחושת הקודש ? ומדוע הם חושבים שיש באמת דבר כזה – קודש ? הוא חוזר אל הספר שבידיו ובוחן את תוכנו, אך השאלות לא מרפות : מה להם כי ימלמלו תפילה ? מה להם כי יתנועעו ויאחזו בפרוכת בהדרת משהו – משהו, שאותו הילד עוד ימשיך לחפש לו מילים לאורך שנים . ופתאום תחושה אחרת מלווה אותו : החשש שמא יחשפו את מחקרו הפרטי ויכעסו עליו מתחלף בחשש הפוך, שמקורו לא ברור . משום מה, הילד חושש שמא יחשבו שגם הוא מתפלל כמותם . אולי הוא רוצה להיות שונה, אולי הוא מתעקש להתריס, ילד חצוף . הוא נחוש : אותו לא יכניסו לתלם התפילות, גם אם יעלה לו הדבר במחיר גירוש מהמקום . הוא מביט בכריכה, בדפים, באותיות הדפוס . וכי מדוע ייחסו לספר זה משהו שונה מכל ספר אחר ? המילים מתחילות לרחף, והילד אוחז בהן בעודן באוויר . לא תשטו בי, הוא רוצה לנזוף בהן . מה אתן בכלל ? מילים סוררות, מלטפות, מתחנפות . אינכן אלא תחינות מתרפסות, משוועות ודורשות דבר-מה בחוצפתכן . מבקשות בריאות, פרנסה טובה ושאר מנעמים . כולכן כמעט תחינה לרווחים, לתועלת אישית ולהטבה בתנאים . מקצתכן מילים מומצאות, מקצתכן מאדירות, מהללות ומשבחות את בעל הכתובת שאליו מכוונות התחינות, ורק מקצתכן, המעטות שנותרו מכן, מתוות דרך, מכוונות, מעניקות את מה שאותו הילד לא הכיר עדיין : פילוסופיה . "למקללי נפשי תידום . . . ", הוא קורא, מרוצה . הנה מידה של הכוונה, מחשבה, רעיון ראוי . אך מיד השמחה שבה ודועכת עם המשכו של הפסוק, שגם הוא נקשר בטבורו להלל ושבח כמין שאינו במינו, כעניין שמיטה להר סיני . לא ידע אותו ילד להגדיר מהי משמעות, מהי אמונה דתית, מהי כפירה באמונה זו . לא הכיר מילים כמו השגחה, אתיאיזם, קדושה, רציונל, אמונה או תבונה, טרנסצנדנטי או אימננטי . אך הנה שוב,
|
|