|
|
עמוד:12
12 יוהאן גוטפריד הרדר המחבר טוען שזעקות הכאב של פילוקטטס אינן דוגמה לשפה האנושית ; שכן הן אינן יחודיות לאדם ( הרדר מביא בהמשך דוגמאות נוספות ליצור המבטא סבל, כגון הפרה הנאנקת בכאב ) . אף על פי כן, פסקת הפתיחה של החיבור מקדמת רעיון מרכזי של הטקסט . הרדר טוען שמוצא השפה - האנושית או הלא אנושית - אינה טמונה בצורך בתקשורת בין-אנושית ( או בין פרטים בני אותו הזן ) . זעקות הכאב הן פועל יוצא של המבנה הפיזיולוגי של הפרט, והמקרה של פילוקטטס מעיד על היווצרות השפה במצב שבו לא קיימת תקשורת . באותו האופן, כפי שמבהיר הרדר בהמשך החיבור, גם השפה האנושית - הבלעדית לבני האדם - לא התהוותה ככלי לתקשורת . השפה האנושית היא פועל יוצא של המבנה הייחודי של בן האנוש . הטיעון שהשפה אינה כלי לתקשורת מבדיל את הרדר מהוגים רבי-השפעה ובראשם רוסו, אשר תיארו את המוצא של השפה האנושית כתוצר של תקשורת ספונטנית בין בני אדם . מתוך ההנחה שכל שפה תלויה במבנה היצור המפיק אותה נדרש הרדר להסבר מבנהו של האדם : היות שהרדר מניח שהשפה האנושית היא ייחודית, הרי שעליו לבסס את הסברה שמהות האדם היא ייחודית . עיקר החיבור מוקדש למשימה זו . הרדר טוען בשליש הראשון של הטקסט שהמרכיב הייחודי לאדם אשר עלינו לחפש בבואנו לשפוט את התפתחות השפה הוא האופן שבו פועל שיקול הדעת . הרדר משווה את תפיסת האדם את המציאות לפעולתן של החיות בעולם . ההשוואה לחיות, כגון העכביש או הנמלה, מדגימה לדעתו את היעילות ומכוונות המטרה שאינן תכונתיו הטבעיות של האדם . יכולתו הלשונית הייחודית של האדם מוצאה אפוא במה שנראה במבט ראשון כחולשה : היעדר מיקוד . יחסו של האדם אל האובייקטים בסביבתו אינו תועלתני בלבד . העניין שמגלה האדם בסביבתו כרוך בעולמו הרגשי המתבטא, למשל, באמפתיה שהוא חש כלפי יצורים חיים . בדיוק מכיוון שהאדם אינו תופס את האובייקטים בסביבתו בצורה תכליתית גרידא, הוא מתפנה
|
|