|
|
עמוד:11
11 הדימוי של טאוטולוגיה : מעשה האמנות הוא שמכונן את שניהם, וממנו נוכל להבין את מהות היצירה . נקל להבין מדוע היצירה היא הן התוצאה והן התהליך, הן המקור והן התוצר . מכאן עולה כי הדימוי הוא הרעיון וההתגלמות החומרית שלו כאחד, בין כחזיון תעתועים ובין כממשות שמקבלת תוקף חברתי של דימוי . הרעיון לעולם מחייב מופע צורני, הרעיון נזקק לביטוי צורני, לקול או לצורה להתגלם ממנה . מנגד, הדימוי מצידו נדרש להֶקשר כדי להתברר בחיקה של תודעה אנושית, לדוגמה, במקרה של השולחן : כדי לאחוז באידיאה ה"שולחנית" אנו נדרשים לשולחן הממשי . במובן זה, הספר הנוכחי נועד לשאול את השאלות המתבקשות בנוגע לאופן החלתו של תוכן במסגרת חומרית ושל ייצוגיו הצורניים של רעיון, לכדי דיאלקטיקה מופלאה של אובייקטים חושבים . השאלות שנבקש לברר הן, בין השאר : מה מקורו של הקונספט ומהי תרומתו להבנת המסגרת הפיגורטיבית ? כיצד מופק הערך החומרי של השקפה או תוכן רעיוני ? כיצד ניתן לקרוא דימוי קריאה שאינה מתנתקת מהממשי אך עדיין שומרת על מרחק בטוח להבנתו ? לאורך הספר נראה כי הדימוי מבקש לצור צורה ולחשוב מחשבה באופן בלתי תלוי זה בזה, אך כבדרך פלא הם יכולים להתמזג לכדי מופע אחד ( רעיון צורני ) . הפרשנות ניצבת מנגד לכל דימוי ומאירה אותו, אך בה בעת היא משמשת עזר כנגדו, תומכת בו ובו בזמן גם מאתגרת אותו . יציאתו של הפילוסוף-אמן אל מחוץ למערה האפלטונית נועדה לספק פשר לצללים שעל הקיר, אך הפשר מבטא גם את משבר הייצוגיות וריבוי דרכי הפירוש . גם הדימוי עושה מעשה של יציאה מהמערה של הממשי כדי להעניק לו תוכן או משמעות . באמצעות הדמיון והחיזיון הצורני האובייקט מקבל מעמד של רפלקטור על הקיום ועל העולם, בבחינת "בעודי מפרש את הפסל, הפסל מפרש אותי" . עוד נבקש לבחון אם התוכן מובנה בצורה ? האם הוא טבוע בה או המסורת וההקשר התרבותי הם שחיברו את הערך והמשמעות לקו ולצורה ? כיצד יכולה האתיקה
|
|