|
|
עמוד:13
13 דיאלוג דרך האין עזה להיאלמות", כלומר ניתן לדבר כאן על תנועת השיר עצמו אל ה'אין', והשני : "השיר עורג אל האחר [ . . . ] הוא מחפש אותו, הוא מפנה עצמו אליו" ( צלאן, 1994 : 136 - 137 ) . צלאן מכוון כאן אל היסוד הדיאלוגי של השירה . מתוך בחינה של העיקר הפואטי הראשון שמציב צלאן, שאלת ההיאלמות, או ה'אין', ניתן לראות שני היבטים שלו בשירתו של צלאן : ה'אין' מופיע כהתנסות של התאיינות הוויה, כהתנסות של שבר ותהום בהקשרם לשואה ולשבר של האדם המודרני בכלל . ומן העבר השני ה'אין' בהקשרו הקבלי, כיש האמיתי, כ'אינסוף' . נראה שהשאלה הגדולה שצלאן מתמודד איתה בשירתו היא שאלת המעבר מהמצב שמרטין בובר קרא לו 'אני-לז', שבו ה'אחר' נתפס כאובייקט, אל מצב של 'אני-אתה' . שאלה זו מופיעה הן במישור התמטי והן במישור האתי-פואטי : השיר עצמו זקוק ל'אחר' שלו, כמו כל ישות היכולה למצוא את עצמה רק דרך ה'אחר', ה'אתה' שלה . בשביל להגיע אל 'אחר' זה ולהפוך אותו מאובייקט ל'אתה' אמיתי, הוא צריך לעבור דרך ה'אין' : וּלְעִתִּים, כְּשֶׁרַק הָאַיִן עָמַד בֵּינֵינוּ, מָצָאנוּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ כֻּלָּהּ זֶה אֶל זוֹ ( צלאן, 1994 : 49 ) . רק במעבר דרך ה'אין' נופלות המחיצות, הקליפות שמפרידות בין האדם לעצמו ובין האדם לזולת . תפקיד ה'אין' הוא לאפשר את התנועה אל ה'אחר', וככזה גם את יסוד השיחה . כך מצליב למעשה צלאן את מושגיו של בובר עם שפה הלקוחה ממחקר הקבלה של גרשום שלום . דרך תנועה זאת אל ה'אחר' הופכת השירה למעשה אתי, מבלי לאבד את הממד הפואטי שלה . תהליכי הטרנספורמציה הללו, המאפשרים הבקעה אל מפגש עם ה'אחר', קשורים באופן הדוק לתהליכי התאיינות או היאלמות .
|
|