|
|
עמוד:12
12 יפתח בן אהרון של השפה" ( 148 : 1983 Chalfen, ) הטענה השנייה היא אמירתו של תאודור אדורנו מ- ,1955 "לכתוב שיר אחרי אושוויץ זה מעשה ברברי" ( 225 : 1995 Felstiner, ) . צלאן הגיב לטענה זו בצורה קשה, גם מכיוון שהיא יוחסה לדעת רבים לשירו "פוגת-מוות" . בשירו "דבר גם אתה" ניתן אולי למצוא את התשובה להכרחיות השירה עבורו לאחר אושוויץ : דַּבֵּר גַּם אַתָּה, דַּבֵּר אַחֲרוֹן, אֱמֹר דְּבָרְךָ . דַּבֵּר - אַךְ אַל תְּנַתֵּק אֶת הַלָּאו מִן הַכֵּן [ . . . ] הַבֵּט סְבִיבְךָ : רְאֵה אֵיךְ חַיִּים נֵעוֹרִים - בְּמוֹ מָוֶת ! חַיִּים ! ( צלאן, 1994 : 18 ) . הדיבור, השירה, אפשריים רק לזה שנשאר "אחרון", מעורטל לחלוטין, אפילו משמו . רק השירה בלבד יכולה לדבר את המציאות בלי "לנתק את הלאו מהכן" . וכאן אולי הפתרון למתח שתואר : מחד גיסא החובה לדבר, לדבר בשפת-האם, להעיד, להוליד מחדש אינטימיות בשפה שנרצחה . מאידך גיסא, סוג כזה של דיבור ייתכן רק דרך שפה חדשה, שעברה בעצמה דרך ה'אין', שתוכל להעיד על לידת אניות חדשה מתוך המוות והרוע . שאלת אפשרות השירה לאחר אושוויץ היא מבחינתו של צלאן בעת ובעונה אחת גם שאלת אפשרות השיחה, שאלת ה'אחר' כ'אתה' ממשי . בנאום "המרידיאן" שלו משנת 1960 מעמיד צלאן שני עיקרים פואטיים . הראשון : "השיר מראה [ . . . ] נטייה
|
|