|
|
עמוד:11
11 דיאלוג דרך האין בתחילת ,1944 לאחר כיבוש הצבא הרוסי את רומניה, משתחרר צלאן מעבודות הכפייה . עוד באותה שנה הוא מגשים בעצמו את מה שציווה לרות לקנר במכתב שהוזכר . הוא מוציא לאור קובץ של שיריו כחוברת מודפסת במכונת כתיבה, בלי שם מחבר ובלי שם ספר מלבד : "שירים" . דרכו הספרותית והביוגרפית של צלאן מובילה אותו מצ'רנוביץ' לבוקרשט, ומשם הוא גונב את הגבול ומגיע לווינה . מווינה הוא יגיע בהמשך לפאריס, ושם יכתוב עד שיסיים את חייו בקפיצה אל הסיין בשנת 1970 . בבוקרשט הוא מפרסם שירים אחדים באנתולוגיה של שירה חדשה, לראשונה תחת השם צלאן . צלאן ( Celan ) הוא אנגרם של שמו המקורי אנצ'ל ( Ancel ) ( שם, 147 ) . במעבר הזה מאנצ'ל לצלאן, השם הישן מומת ומופיע כשם חדש שלא היה מוכר קודם לכן . לתקופה מעצבת זו של אחרי המלחמה שייך גם הקשר עם חברי "קבוצת 74", קבוצה של משוררים וסופרים כותבי גרמנית שלקחה על עצמה לחדש את הספרות והשירה לאחר הקטסטרופה ומתוכה . נסיעה ראשונה למפגש של הקבוצה, שהיא הנסיעה הראשונה של צלאן לגרמניה של אחרי המלחמה, מתרחשת ב- 1952 . הקראת שיריו במסגרת אירוע של הקבוצה, מתקבלת על ידי חברי הקבוצה באופן אמביוולנטי, אבל פותחת לו דלתות לעולם הספרות הגרמנית 1 ( 64 : 1995 Felstiner, ) . הצורך לדבר לאחר השואה עומד אצל צלאן במתח עם דחף ההיעלמות שעליו דובר קודם . כאן צריך צלאן להתמודד עם שתי טענות שמופנות אליו : הראשונה קשורה לכתיבת שירה בשפה הגרמנית, "שפת הרוצחים" . צלאן משיב לטענה זו ( מתוך שיחה עם רות לקנר ) : "רק בשפת-האם יכול המשורר לבטא את האמת שלו, בשפה זרה המשורר משקר [ . . . ] שירה היא החד-פעמיות הגורלית 1 . בין החברים בקבוצה : היינריך בל, הנס מגנוס אנצנברג, אילזה איכנדורף, גינטר גראס ואינגבורג בכמן .
|
|