|
|
עמוד:10
10 יפתח בן אהרון סלילת כבישים, חפירת תעלות בתנאים של רעב, קור, השפלה ותשישות . במהלך כל התקופה הזאת הוא ממשיך לכתוב . זו תקופת ההתעצבות וההבשלה של שירתו . את שיריו הוא שולח לחברתו רות לקנר, שהצליחה לחמוק מגורל המחנות . השירים נאספים אצלה . במהלך תקופה זו נודע לצלאן על מות הוריו . אביו, שסבל מבעיות בריאותיות כבר קודם לכן, מת בשנת ,1942 ואמו נרצחת בירייה בעורף בשנת 1943 . על מות אביו נודע לו ממכתב שמצליחה אמו להגניב אליו בדרך-לא-דרך . על מותה של אמו נודע לו ממכתב שמצליח להגיע אליו מקרוב משפחה . בשיר מהתקופה הזאת, שלא פורסם בספריו, הוא כותב : הוֹ תְּרָנַי אֶבֶן שֶׁל כְּאֵב ! הוֹ אֲנִי בֵּינֵיכֶם, וְחַי ! הוֹ אֲנִי בֵּינֵיכֶם וְחַי וְיָפֶה, וְאַתֶּם אֵינְכֶם רַשָּׁאִים לְחַיֵּךְ אֵלַי ! ( 129 : 1983 Chalfen, , תרגום י . ב . א . ) . חשכה יורדת עליו ותחושת אשם כבדה של הנשאר בחיים . במכתב לרות לקנר מאותה תקופה הוא כותב : "אביב היה אמור להיות עכשיו [ . . . ] מזה למעלה משנתיים אינני חש יותר עונות-שנה ופריחה, ולילות וכל השתנויות בכלל" ( שם, 130 ) . הזמן נעצר, ואתו גם אותה תחושת זהות הקושרת אדם ברגיל אל עצמו ואל מעשה ידיו . ישנם השירים, והם אולי הדבר היחידי שישנו, אבל הקשר שלהם אליו כפרסונה מאבד כל חשיבות . במכתב אל רות לקנר המתייחס להוצאה אפשרית של שיריו בעתיד הוא כותב : "בקשה אחת, הנוגעת לשיריי : [ . . . ] בלי שם מחבר על כריכת הספר, ובלי כותרת, לכל היותר : 'שירים'" ( שם, 130 ) . את השירים הוא שולח אליה כמעין צוואה . בתקופה זו שלאחר מות הוריו, חייו וכתיבתו נראים לו כאילו הגיעו לקיצם . "מה שהוא לא מבקש עוד לעצמו, מבקש הוא בעבור שירתו : המשך חיים לתוך העתיד, בלי שמו, שהפך בעבורו חסר משמעות, צריכים שיריו להיות עדות להתנסות גדולה לאין אומר" ( שם, 131 ) .
|
|