|
|
עמוד:12
12 שלמה זנד הרבה יותר, גם אם חלות בהם תמורות . הקוראים ודאי ישיתו את לבם לעובדה שאיני משתמש בחיבור זה במושג הפופולרי "אנטישמיות" . המילה הומצאה רק במחצית השנייה של המאה ה- ,19 בשיא התגבשותה של ההגזעה הביולוגית, ולדעתי אין היא מעידה על נתק אפיסטמולוגי מכריע בתולדות העוינות ליהודים אלא בעיקר על שלב חשוב נוסף בה . לא גילויו ה"מדעי" של איזה גזע שמי או גזע הודו-אירופי יצר את יחס הבזות והבוז העמוק ליהודים ( ולילידי הקולוניות ) ; היה זה שיח עליונות שקיבע ועיצב את המצאת היררכיית הגזעים הביולוגית - או במילים אחרות : ההגזעה האידיאולוגית התקיימה זמן רב לפני שהיא גילתה את הדם, או כפי שנראה בהמשך, את הדנ"א של היום . היות שלא קיים גזע שמי, וכמובן גם לא גזע ארי, שורשיה של המילה "אנטישמיות" נעוצים בהטעיה מהותנית זדונית, בעיקר מצד פוליטיקאים פופוליסטים שביקשו להעניק מוצקות "מדעית" לשנאה ותיקה . קיימות כמובן שפות שמיות, כשם שקיימות שפות הודו-אירופיות או אוסטרונזיות, והבלשנות המודרנית כבר עמדה על מאפייניהן ועל הבעיות בקטלוגן . אך היות שיהודי אירופה לא דיברו עברית - אלא נהגו בעיקר לשנן את תפילותיהם בה - הם לא היו מעולם "שמיים" . עַם היידיש, שעלה והתגבש במזרח אירופה, כתב את שפתו ההודו-אירופית באותיות ארמיות ששייכות אמנם לשפות השמיות, אך דווקא היהודים שחיו בעולם הערבי יכולים להיחשב ל"שמיים" מובהקים . הדבר עשוי להעלות חיוך על פני הקוראים והקוראות, אך גם אותי ניתן להגדיר כ"שמי" טיפוסי . לא נולדתי "שמי", שכן שפת ילדותי, בלא שידעתי לקרוא או לכתוב אותה, הייתה היידיש . רק בבית הספר וברחוב רכשתי את העברית, שעד היום אני מאוהב בה ורק בה אני יכול לפעמים לדייק ולא להתחרט על מה שאני כותב . אני חולם, חושב וכותב בשפה זו . גם המסה הנוכחית חוברה בעברית, או נכון יותר לומר בישראלית, מכיוון שהתחביר ופלח לא קטן מהמילים
|
|