|
|
עמוד:10
10 שלמה זנד נולדתי לאחר מלחמת העולם השנייה במחנה עקורים יהודים ליד העיר לינץ שבאוסטריה . לאחר זמן קצר הועברתי למחנה אחר בבוואריה, ושם שהיתי שנתיים לפני שהוריי היגרו ב- 1948 לפלשתינה שנעשתה לישראל . אמי ואבי איבדו בטבח הנאצי הגדול את הוריהם, כלומר את סבי ושתי סבתותיי, וקרובי משפחה נוספים, ואני רואה במאורע זה שלב מזוויע בהיסטוריה האנושית אך גם תוצר התפתחותה של יודופוביה ארוכת שנים שאפיינה את הציוויליזציה הנוצרית . לפיכך, כל ניסיון להעמיד פני חוקר נטול פניות עלול להיות אקט של צביעות מצדי . אמנם עשיתי מאמץ להבין מה הייתה האנטי-יהודיות בשלביה השונים ולעמוד על סיבותיה, אך אין פירוש הדבר שביכולתי לסלוח למחזיקים בעמדה זו, ולפיכך אולי לא אבין אותה במלואה . ואולם גם אם אני מודע לכך שלא ניתן להגיע לאמת ב"מדעי הרוח והחברה", מעולם לא חשבתי שיש לוותר על המאמץ להמשיך ולחתור אליה . היות שאני נוטה לגלות חוסר סובלנות לכל סוגי הכיעור והטיפשות האנושיים המזינים דחייה, הדרה והפליה של מיעוטים לשוניים, דתיים, מיניים, תרבותיים ואחרים, אני מניח שהקוראים ימצאו לא מעט חולשות ופגמים בכתיבתי . עליי להודות שלא תמיד יכולתי להתגבר על סלידתי מהעוול ומחוסר הצדק של הרוב החזק המכתיב את חוקיו למיעוט קטן ומאוים ; והיהודים כמעט לכל אורך ההיסטוריה של העולם המערבי חיו בסוגים שונים של "הזרה" ו"אחרוּת", ונאלצו תמיד להיות מודעים למצבם המיוחד . לוּז הטיעון במסה זו הוא שלא אמונת האל היהודית הייתה הורתה של הנצרות, אלא דווקא הנצרות היא שעיצבה היסטורית את אופיו והתנהגותו של המיעוט היהודי ששרד מאות שנים בתוכה . כאשר ז'אן-פול סארטר ראה את היהודי המודרני כתוצר מבטו של הלא-יהודי עליו, הוא לא העלה בדעתו שכבר "היהדות האותנטית", כלומר הדתית, הייתה בעיקרה תוצר מבטה המַבנֶה
|
|