|
|
עמוד:8
8׀ על הסכין chirurgeon , מן המילה היוונית "כירוּרגיה" — שילוב של המילים "יד" ( kheir ) ו"עבודה" ( ergon ) . אבותינו חיו חיים קשים — נלחמו, צדו, נדדו, חיטטו באדמה כדי למצוא שורשים, נפלו מעצים, נמלטו מפני טורפים — ולכן נחשפו לסכנות פציעה רבות מספור . מכאן שהטיפול בפצעים אינו רק ההליך הבסיסי ביותר של הכירורגיה, אלא גם הראשון שבהם . ההיגיון מחייב לרחוץ במים פצע מזוהם, ללחוץ על פצע מדמם ולחבוש פצע גלוי . כל אדם שנוכח לדעת שאחרי הטיפול הזה הפצע מתרפא יעשה זאת שוב בפעם הבאה שייפצע . אבל בימי הביניים האפילה המסורת על ההיגיון . במקום להתבונן בתוצאות מעשיהם, נהגו אנשי ימי הביניים לפי מה שכתב מלומד נודע בספר עתיק . הפצעים לא נוקו אלא נחרכו בברזל מלובן או בשמן רותח ונחבשו בפיסת אריג מזוהמת . רק אחרי ימי הביניים, בלילה טרוף השינה ההוא בטורינו, גבר ההיגיון על המסורת והכירורגיה יצאה לדרך חדשה, המבוססת על הניסוי . אבל נחזור אל ההתחלות . מתי החלו אבותינו לראשונה לטפל בזיהומים, כגון פצעים מוגלתיים ומורסות, על ידי חיתוך הפצע ופתיחתו ? ניקוז מוגלה הוא ההליך הניתוחי הבסיסי השני . כל מה שנחוץ לו הוא כלי חד כלשהו, כגון קוץ של עץ שיטה, שבר צור, ראש חץ, פגיון ארד או סכין פלדה . כך נכנסה סכין המנתחים אל הכירורגיה, ועד היום האימרה הלטינית העתיקה, "במקום שיש מוגלה, סלק אותה" ( ubi pus, ibi evacua ) , תלויה מעל מיטותיהם של המנתחים . ההליך הבסיסי השלישי של המנתחים הוא הטיפול בשברים . בני אדם נמלטו מזאבים, צדו ממותות, מעדו על סלעים ושורשי עצים — החיים הפרהיסטוריים בוודאי זימנו שפע של הזדמנויות לשבירת עצמות . האם היה בימים ההם מישהו שהיה לו השכל ליישר עצם שבורה, כל כמה שהדבר מכאיב לבעליו ? על כל פנים זה לא היה דבר שכל אדם יכול לעשות . נדרש אומץ כדי לעשות זאת,
|
|