|
|
עמוד:13
13 להשתולל ולטייל גם עם הנכדות לכשיגיעו ( אני אמא לארבעה בנים, לכן כתבתי "נכדות" ) . המוח המכור עסוק בכך שעכשיו רע לי, והדרך הכי פשוטה להקלה היא אוכל . המוח המכור חי רק ב"כאן ועכשיו" : אין לו מחר . אין לו עוד חמש דקות כשהביס ייגמר . יש רק עכשיו . הוא לחוץ, הוא בקריז, הוא נתון בתשוקה עצומה להקלה מיידית, למנת הסם הסוכרי שלו . יש באמתחתו תירוצים, הצדקות וסיבות מצוינות למה היום, ורק היום, באמת "מגיע לי" את הנחמה הקטנה שהוא מציע . כך נוצר מעגל סגור, מעגל ההתמכרות : ההכרזה על הדיאטה בבוקר, והתחושה שמשום שאני שמנה עליי להיכלל בקבוצת האנשים שאף פעם לא מגיע להם ליהנות מאוכל טעים כמו מאפה קינמון טרי, רק הופכות את המאפה לנחשק יותר . ברגע האמת, מול הריח הטרי והמשגע, המוח המכור מנצח בנוק-אאוט חסר סיכוי את ההבטחה מהבוקר . יש לו את התירוץ המושלם : הרי מחר אתחיל דיאטה . אז אין שום בעיה . המאפה הזה, הקטן והאחרון בהחלט, אינו משנה או פוגם במטרה . הרי אף אחת לא השמינה ממאפה אחד בודד ! אבל בדרך חזרה הביתה הסיפור חוזר על עצמו . אחרי יום עבודה עמוס ולפני הפקקים, אני עוצרת בבית הקפה האהוב עליי כדי להתחמש לדרך המשעממת בקפה הפוך קטן ובמאפה מיני-קינמון מושלם . מאפה כל כך אוורירי שאינו שוקל כמעט כלום, אז אולי גם כלל אינו משמין ? המאפה מבטיח לי שלא ישעמם לי בפקק, שהוא טעים . שמגיע לי קצת חופש מאחריות, בין זו הכְּבֵדה בעבודה ובין המטלות שמחכות בבית . הוא מבטיח לקחת ממני כל רגש לא נעים שהגיע לביקור . הוא טעים לי מאוד . אבל גם אם אני מתענגת עליו באטיות, ולא אוכלת מהר- מהר תוך כדי הסתרה, אפילו מעצמי, שהנה שוב נפלתי, הוא
|
|