בית

עמוד:8

] 8 [ בבידוד בקיבוץ שכן אחר בשל מגיפה עולמית ; אולי זרם עומק נפשי שכלל לא הייתי מודע אליו . הבירור, בכל אופן, היה מהיר . ההחלטה קלה — ברור שאכתוב על הקיבוץ . אבל על מה ? המסגרת הטבעית שאפשר להיתלות בה — ציון מאה שנים לעלייה על הקרקע בנובמבר 2022 . על הלינה המשותפת כבר כתבו המון . ההפרטה והשינוי מעניינים אבל טריים מדי, פצעים רבים עדיין פתוחים . הסיפור של הקיבוץ מראשיתו ועד היום רחב וכללי, תפסת מרובה לא תפסת . בינתיים התחלתי לעבור על סיפורי החיים של כל מייסדי וּותיקי הקיבוץ . הייתי מרותק, המון פרטים לא מוּכּרים, מסקרנים . אף שאפשר לחשוב שהקשישים קשי העורף, הזועפים, המרירים, שזכרתי מילדותי, נולדו כאלה, נעו באטיות על קלנועיות מקרטעות, נזפו בנו כשהכדור נבעט לגינה שלהם והטילו עלינו אימה, הם היו צעירים פעם . הם חיו חיים סוערים . הם יצרו . הם בנו בית . רובם היו שותפים לאותה פרשה חשוכה ונשכחת, אשר לאן שלא תפנה בדברי הימים של בית אלפא, תמצא אותה . למרבה הצער לעתים בית מתפרק . הוא לא חדל מלהיות, אבל הוא משתנה ללא הכר והופך ונהיה משהו אחר . הסיפור שאני רוצה לספר כאן הוא על הדרך שהובילה את הבית שלי להתפורר מבפנים . זה בכלל קרה הרבה לפני שנולדתי . לפני שההורים שלי נולדו . הסבים שלי הגיעו לקיבוץ רק שנים ספורות אחר-כך . זה סיפור שיש בו אידאולוגיה, פוליטיקה, יצר והמון-המון ייסורים . סיפור שהוא יותר מכול על בני אדם . משום מה הוא נשכח, ולא בהכרח מסיבות שגויות . הטראומה הכבידה . האם נכון בכלל לחזור ולנבור בפצע ? למי זה יועיל ? ולמה ? הנושא לא מוצה לפני שמונים שנה ? מדוע להכאיב שוב ? אינני יודע להשיב לשאלות האלה . משהו בזה לא נותן מנוח . שנים ארוכות הפצע היה פתוח . המעורבים לא הִרבו לדבר על זה . לא

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא