|
|
עמוד:12
עסמ 12 אם נכון להמשיך, אם נכון לנסוע דווקא עכשיו לעוד מפגש, להיפגש לעוד דיון בנושא הספר, כאשר בד בבד דפני מנהלת מאבק חסר פשרות בסרטן . גיליתי, שוב, אישה אמיצה שאינה מוותרת . הרגשתי עד כמה הספר הוא מקור להתרגשות ולשמחה בשבילה, דווקא בין הטיפולים ולצד המכאובים הרבים . גמרנו אומר להמשיך בין הטיפות ובין סבבי הכימותרפיה וההקרנות . זה לא היה קל, ואט-אט הופיע לו שעון חול דמיוני מעל לראשינו עם השאלה המהדהדת מה יסתיים קודם . עם הזמן היה נדמה לי כי גם יכולותיה להשתתף בשיחות נחלשו וכי היא מתקשה לפעמים להיות פעילה בדיאלוג שמתפתח . הרגשתי כי קולה נשמע פחות ופחות, היא שואלת פחות ועוצרת פחות את השיחות, שלא כטבעה האנושי המיוחד, שהיה תמיד מוסיף עוד נדבך אישי, שואל שאלה ממעמקי הלב . לצד היחלשות זו של דפני גם קולה של דורון נשמע פחות ופחות במשך השיחות, כמו נמוג עם אימה יחד . רק בדיעבד יכולתי להבחין בכך . ובכל זאת המשכנו בדרך . ובדרך היו גם אשפוזים בבתי חולים, שינויים טיפוליים ותרופתיים, ואלו הובילו בשלב מסוים גם להפסקות ארוכות ולביטולים של ראיונות . כשביקרתי אותה בבתי החולים המשיכה דפני לדבר איתי על הספר, והרגשתי שוב ושוב איך הוא משמש עבורה כמו עוד מרשם לטיפול ממוקד ומאריך חיים . את השיחה המשותפת האחרונה שעשינו עם ד"ר שמעון אזולאי ערכנו לאחר שני ביטולים, במרחק שנה מתאריך הפגישה המקורית . דפני הגיעה לשיחה הזאת עייפה, כואבת ומותשת מהטיפולים הרבים . בקשתה הייתה שלא נוותר, שניסע למרות הכול . ובכל זאת היה אפשר לראות שהקשיים מעיבים עליה, מרחיקים אותה מהשיחה אל עבר המאבק הפנימי הבלתי נגמר . אחרי השיחה הזאת עצרנו שוב ולא המשכנו לקבוע עוד מפגשים . דפני המשיכה במאבק בסרטן . לאחר כמה חודשים החלו העדכונים ממנה להיות אופטימיים — נמצא טיפול חדיש, יש סיכוי להחלמה . סיכמנו שנותנים להפוגה עוד חודש וממשיכים . היה לי ברור שדפני יוצאת מזה, כי אדם כמו דפני מנצח גם מחלה קשה כמו סרטן . זה ברור כשמש . שלושה שבועות לפני מותה נפגשנו לחשוב איך ממשיכים בדרך, חילקנו משימות עריכה לשיחות שכבר סיימנו להקליט, והתחלנו לחשוב על המומחים האחרונים שניפגש עימם . זו הייתה, לצערי הרב, פגישתנו האחרונה . הבשורה על לכתה של דפני מאיתנו הייתה כואבת מנשוא, ובאופן לא
|
|