|
|
עמוד:10
עסמ 10 רוחב היריעה הרגשנו דפני ואני שמשהו בספר ההוא, ולמעשה ברוב הכתיבה על הנושא בעולם, עדיין חסר ; אולי היו אלו השאלות המעמיקות, הקולות הלא שגרתיים והתובנות הרב-תחומיות שחסרו לנו . ומתחושת החסר נבטה ההחלטה לכתוב ספר אחר, ספר שקראנו לו בהתחלה "האח הצעיר והחצוף של להאיר את הרי החושך" . הספר שאתם, קוראים יקרים, מחזיקים עכשיו בידיכם . ספר זה נכתב תוך מאמץ להיפרד מהדידקטיות, מהצורך לתת תשובות חד-משמעיות ומהצורך ללמד את הבסיס בתחום . רצינו להישאר פתוחים למה שנפגוש בדרך, לרעיונות שיעלו ולכיווני מחשבה חדשים . ביקשנו לברר את פשרו של הכאב הנפשי הבלתי נסבל המוביל לאובדנות מזוויות שונות ומגוונות . ואולי, יותר מכול, ביקשנו לצאת למסע . ניגשנו למשימה בסקרנות גדולה והחלטנו לבדוק את האפשרות שתחומי ידע מגוונים — היסטוריה, פילוסופיה, אומנות, בודהיזם, אנתרופולוגיה וחינוך — יוכלו להוסיף תשובות לשאלות הגדולות בתחום האובדנות, נוסף על התשובות שהפסיכולוגיה והפסיכיאטריה נותנות . לשם כך בחרנו לפגוש במסענו אנשים חושבים, רבי-ידע וגדולי לב מתחומים שונים . כל אחד ואחד מהם מומחה ומנוסה מאוד בתחומו, חלקם מכירים את תופעת האובדנות מקרוב, חלקם עוסקים בכאב נפשי בעשייה המקצועית שלהם, ואחרים אינם מכירים מקרוב את הנושאים הללו . אבל המשותף היה שכולם הסכימו להיפגש לשיחה פתוחה, לחשוב יחד, להרגיש, לנכוח בלי לדעת לאן הולכים . ואכן, כל שיחה הובילה אותנו למחוזות חדשים ועובּדה לְפֶרֶק שמאיר את הכאב הנפשי והאובדנות מזווית קצת אחרת ובאור קצת שונה . לעיתים צללו השיחות ישר ללב הבעיה, לעיתים התחילו במבוא רחב על הדרכים המובילות לתחום . הקורא המעמיק יוכל למצוא גם לא מעט נקודות מפגש והסכמות ( ואי-הסכמות ! ) בין המומחים השונים . שאבנו השראה לא מעטה גם מהספר "הנזיר והפילוסוף" של ז'אן-פראנסוא רוול ומאתייה ריקאר, שהתגלגל אליי לפני שנים . אני לא פילוסוף, ודפני לא נזירה, ובטח לא להפך, אבל משהו ברוח ובעוצמה של השיחות שבה את ליבנו ושימש כמצפן שנטע בנו אמונה ששיחות כאלו יכולות להיות בעלות משמעות . התוצר הסופי אינו ספר לימוד ; אין בו פירוט מסודר של גורמי הסיכון או של התהליך המוביל לאובדנות . יש בו ניסיון צנוע להרחיב את היריעה ולהתנסות בהתבוננות רב-ממדית על התופעה הכואבת הזאת . "אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים" אמר
|
|