|
|
עמוד:11
11 40 אחוז בהפריית הביציות ושל 15 אחוז בהשתלת העובר ברחם, אבל בינתיים עוד לא הייתה אף לידה . אצלך הסיכויים שואפים לאפס ויש מידה מסוימת של סכנה לבריאותך, אבל אני מוכן לנסות בשביל השקט הנפשי שלך . " השקט הנפשי שטמון בידיעה שעשיתי הכול כדי ללדת ? שעשיתי הכול כדי שאהיה אם ? באותה תקופה הייתי עסוקה בתקווה וברצון שיהיו לי ילד או ילדה משלי, אף שידעתי שאני לא יכולה ללדת, לפחות לא בדרך הטבעית . פעם הייתי בהיריון . זה היה כמה שנים קודם לכן, בזמן ביקור קיץ בלוס אנג'לס אצל חברי באותה תקופה, אֵרוֹן . בסוף הקיץ גיליתי, לשמחתי, שאני הָרָה . אף שהיינו על סף פרידה, ארון הסכים שאמשיך עם ההיריון . ערב מלחמת יום הכיפורים הייתי בדרכי לארץ כדי לארגן לי חופשה מהאוניברסיטה ולספר להוריי שאני עומדת ללדת ילד ולגדל אותו לבד, דבר שעוד לא היה מקובל אז . הגעתי ארצה אל אפלה מוחלטת של מלחמה . למחרת נסעתי לחיפה, לדבר עם הוריי . בדרך הרגשתי כאב חד בבטן והכרתי החלה להתערפל . הספקתי לעצור את המכונית . כשהובהלתי לבית החולים ליולדות, שמעתי את ד"ר שמעוני צועקת : "אין לה דופק", ואיבדתי את ההכרה . כשהתעוררתי מהניתוח עמדה מולי אחות, פניה רכות, ושאלה : "מי את ? הגעת בלי תיק ובלי ניירות, ולא ידענו לאן להתקשר . ״ נתתי לה את הטלפון של הוריי ושקעתי שוב בשינה . כשפקחתי את עיניי, עמדו הוריי לצד מיטתי . ההיריון היה מחוץ לרחם, וכשחצוצרה התפוצצה איבדתי דם רב . כעבור שנתיים, לאחר ניסיונות כושלים להיכנס שוב להיריון, אושפזתי בבית חולים בגלל הידבקויות מעיים כתוצאה מהניתוח הקודם . ביקשתי שיבדקו גם את מצבי הגינקולוגי . בזמן ביקור הרופאים בישר לי המנתח שהניתוח עבר בהצלחה . "ומה עם הבדיקה הגינקולוגית ? " שאלתי בשקט . הוא הביט בי רגע ארוך, ואמר בהיסוס :
|
|