|
|
עמוד:13
כמטפלים יכולים להתערב ולומר לו שאסור לנהוג כך . אולם ההורה הרי יודע זאת, ולכן הוא פונה אלינו - הוא מרגיש שהילד מוציא אותו מדעתו והוא מאבד את העשתונות . בהקשבה שלנו עלינו כמטפלים לשאת את המפה, כלומר להיות מסוגלים לשאת את הכאב של הדואליות הזאת : מחד גיסא אנחנו מאמינים לכאב ולדאגה שלו, תופסים שההתפרצות שלו כהורה נובעת מכאבים היסטוריים שלו כילד מול הוריו . מאידך גיסא, אנחנו שואפים לכך שהוא יפסיק באופן מיידי את ההתנהגות האלימה אל הילד שלו, שגורמת להתכווצות ולהסתגרות שהילד נלכד בתוכה . פעמים רבות נרצה להגיב מייד, אך עלינו לשאת את כובד המשקל של המפה הלא מודעת לאורכם של המפגשים הפסיכותרפויטיים, לנוע מתוך הכאב, להעניק להורה את התחושה שאנחנו נוכל להמיר את הכאב לכוח של חיים, כך שיוכל לראות את ילדו ממקום חדש . במשך התהליך המפה נפרשת . אבל אי אפשר להתחיל לפרוש אותה בלי שנהיה מוכנים לשאת את הכאב שמקופל בה . כשנכנסים לנפתולי הנפש ולא מפחדים להתבונן, נוכחים לגלות שבראשית חיינו - בינקותנו ובילדותנו - היינו במצב של חוסר אונים מוחלט, חשופים בלי הגנה . היינו זקוקים לידיים מחבקות ולמזון מידיו של מישהו אחר . יותר מכול, היינו זקוקים למישהו שיאהב אותנו . במפגש עם ההורים של הילד שבטיפול, אני מציעה להזמין את ההורה להתבונן בדרך שבה הוא אוהב את הילד שלו . זה נותן מוצא לתקווה . כשההורה מביא את הילד לטיפול, הוא מספר ברובד הגלוי מה קורה לילד, אך מה שנחשף ברובד הסמוי של השיח עמו הוא האופן הלא-מודע שבו הוא אוהב אותו, והיכן הוא מעמיד אותו ביחס לעצמו . במפגשים המשותפים הולך ומצטייר בעדינות רבה מיקומן של אבני דרך משמעותיות שמתגלגלות מדור לדור . המפה עשויה להשתנות ממפגש למפגש . בכל מפגש אנו עתידים לגלות סמטאות חדשות, שבילים חדשים, שמובילים למיקום הלא מודע הזה . המפה הלא מודעת של ההורות | 13
|
|