|
|
עמוד:12
אל הילד המאושפז, ההורה היה נוכח לצדו, וטיפלתי גם במצוקה של ההורה . שם למדתי שכאשר אני עובדת במקביל עם הילד ועם הוריו, מתאפשרת להם ראייה משותפת יותר ברורה, כזו המיטיבה עם הילד . שמתי לב שכשאני נותנת מקום לכאב של ההורה, אני מאפשרת לו עוד שבילי גישה אל הילד שלו . למשל, אם הורה יחוש פחות חרדה לאחר שיחה עִמי, הוא יהיה יותר נינוח ויוכל להקרין יותר ביטחון, באופן שמשפיע על החלמתו של הילד . באותו זמן התחלתי לעסוק גם בשאלת מקומם של ההורים אצל הילדים, הן בנוכחותם הפיזית והן בנוכחותם המופנמת . כמטפלים, לעתים קרובות אנו חשים שההורה המביא את ילדו לטיפול מרגיש את סבלו של הילד ואת סבלו שלו, אך לא יודע לקשר ביניהם - ההורה לא יודע איך לחבר אותם למפה הכוללנית של חייו . הורים רבים לא מקשרים את הסימפטום של הילד להיסטוריה שלהם עצמם, אלא תופסים את ההתנהגות הבעייתית של הילד כמשהו שמתרחש בנפרד מההורה, ללא קשר אליו . כמטפלים, עלינו להאמין להורה שכך הוא חש את המצב, ולא לשפוט אותו על עיוורונו . אנו זוכרים שגם הורינו היו עיוורים, ושגם לנו כהורים ישנן נקודות עיוורון מסוימות ביחס לילדינו . לצד הקשיים האינהרנטיים לעבודה עם הורים, ישנם גם אילוצים נוספים : הרצון של ההורים למצוא פתרון מהיר, מספר מועט של פגישות שעומדות לרשותנו בשירות הציבורי וקושי כלכלי במגזר הפרטי . בנוסף ישנה גם תחושת הדחיפות שלנו, המטפלים, למצוא מוצא הולם למצוקה של הילד, וכמובן הפעולה של הלא-מודע שלנו עצמנו . כדי שתהליך פסיכותרפויטי יוכל להתקיים, עלינו לשאת גם את הקשיים האינהרנטיים הללו, וגם את משקלה של המפה הלא מודעת של ההורות . כאשר הורה נוקט אלימות מילולית, מקלל, צורח, מאבד שליטה מול הילד שלו, ועם זאת מבטא המון דאגה ואכפתיות לילד, אנו 12 | צ'לה בניה
|
|