|
|
עמוד:11
הורים רושמים במפה הזאת את ילדיהם . אותה מפה אינה כתובה באופן שנגיש לנו ; עלינו לעבוד באופן אקטיבי עם עצמנו, דרך מסע אל תוך נפשנו, על מנת לחשוף ולגלות אותה . לא מדובר על העץ המשפחתי או על המטען הגנטי שלנו, מפות אישיות לכאורה שאנשי מקצוע חיצוניים יכולים לשרטט למעננו, אך אינן מאפשרות לנווט על פיהן בתוך עולמנו הפנימי . בבואנו לנסות לרשום או לשרטט את הקווים הבלתי נראים המחברים מאוויים ותשוקות של הורים באשר לילדיהם, נתייחס תמיד לשלושה דורות לפחות : הילד, שמבטא באמצעות אי נחת מסוימת את הכאב שלו, ילד שמתקשה בהתנהגות שלו, במצבי הרוח שלו, בלימודיו, עם אחיו או בקשריו החברתיים, או סובל בגופו ; ההורה, שמרגיש שמשהו לא תקין, שמשהו לא כשורה, או שקיבל מגורמים כמו המחנכת, היועצת, העובדת הסוציאלית או הרופאה המטפלת הפניה לטיפול ; בדור השלישי, של הסבים והסבתות, נזהה השפעות על אותן התנהגויות . סיפורי החיים של הדור השלישי, ומיקומם של ההורים בילדותם מולם, יובאו להסתכלות מחודשת כדי לבנות את ממד העומק של המפה . ננסה לבנות את המתווה הלא-מודע של הילד ושל הוריו וכך נוכל למקם את הנושאים המרכזיים ששורשיהם עוד בדורות הקודמים של ההורים עצמם . בתחילת דרכי כפסיכולוגית קלינית של ילדים, כמתמחה בבית החולים "אסף הרופא", התחלתי לעבוד גם עם הוריהם . במסגרת המרפאה לבריאות הנפש הקמתי את המענה הנפשי לילדים המאושפזים במחלקת ילדים . במסגרת זו, כאשר פגשתי ילד, פגשתי גם את הוריו . הייתי אז באמצע ההכשרה של לימודי הפסיכולוגיה הקלינית, ובאותו הזמן היה מקובל להפריד את הטיפול בילד מהעבודה הטיפולית עם הוריו - המטפל של הילד לא פגש את ההורים . זאת הייתה הנורמה בעולם הטיפולי הפסיכואנליטי . בבית החולים המציאות הייתה שונה מאשר במרפאה לבריאות הנפש . כשהגעתי המפה הלא מודעת של ההורות | 11
|
|