|
|
עמוד:8
ובאופן לא מודע פוגעים בהתפתחות של ילדם - לא התערערה ואף חיזקה בי עמדה של קבלה, שכן היא מאפשרת לא לשפוט או להאשים את ההורה על מה שהוא מחולל במפגש עם הילד שלו . לאורך הספר אבקש לשרטט את העמדה הטיפולית הזאת, ואנסה להציג מהי אותה אהבה הורית שהיא הבסיס למוכנות שלנו להשקיע את כל כוחנו ולהשאיל את עצמנו, במילותיו של ויניקוט, לילד שלנו כדי לאפשר לו לגדול באמצעותנו . מורכבות היחסים בין הורים לילדים היא שורשית ועתיקה, ועליה מעיד הפסוק המקראי "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה" . אני קוראת זאת כמטפורה לחותם הישיר שהורים מטביעים בילדיהם ; מה שקרה להורים יתגלגל באופן לא ידוע אל הילדים שלהם . הרגשתי שזהו קוד שעליי לפענח . מה זה 'בוסר' ? מה פירוש 'תקהינה' ? כיצד מתרחש התהליך הזה ? נפרק את המשפט לשני חלקים . ב"אבות אכלו בוסר" הכוונה היא שהם אכלו פרי שאינו בשל . זהו דימוי להורות שמגיעה ממקום ילדי, ראשוני, לא מגובש . מובן שבפירוש שלי אני מרחיבה את המילה 'אבות' לתיאור של הורים בכלל . המשך המשפט, "שיני בנים תקהינה", מתייחס לשיניים שאינן חדות . זוהי אלגוריה לכך שהן לא ממלאות את ייעודן, שהן לא מסוגלות ללעוס, שהן סובלות ממוגבלות . הפסוק מתאר את ההשפעה של ההורים כמקובעת וסופית לכאורה, ואת האופן שבו הם חוו את חייהם כגורם מכריע בהתפתחותם של ילדיהם . במשך שנים ניסיתי לפענח את הקוד הזה וליצור שפה ברורה שתאפשר לי להגמיש את העיקרון הנוקשה לפיו ההורים קובעים בצורה כה מכרעת וחד-משמעית, ובאופן לא מודע, את גורלם של ילדיהם . אני מביאה את הפסוק מתוך הסכמה עם הקביעה שישנה תבנית חוזרת ביחסים בין הורים לילדים ובין דור לדור, ואני מציעה דרך לחלץ את עצמנו משם . כשחיפשתי את המקור המקראי, מצאתי את הפסוק הבא : "בַּיָּמִים 8 | צ'לה בניה
|
|