|
|
עמוד:8
8 של עסקיהם� לאחר מכן, בהפסקה, דבי כבר איתרה אותי, ושאלה "אנחנו יכולים לבצע הערכה מהירה על העסק שלי ? " "בטח", אמרתי� "זה עניין של דקה או שתיים"� עט בפה, בזמן שאנשים מקשקשים ומתאספים מסביבנו, הרצתי את ההערכה המהירה בו במקום, כאילו אני ודבי היינו בעולם פרטי משלנו� רשמתי את התזרים השנתי שלה על הלוח, הרצנו את האחוזים� דבי בהתה בתוצאות וכל גופה החל לרעוד בבכי� היא לא הייתה יכולה להביט במצב האמיתי של העסק שלה, או במקום שבו ההערכה המהירה אמרה שעליו להיות� "הייתי טיפשה", אמרה, דמעות זולגות במורד פניה� "כל דבר שעשיתי בעשור האחרון היה טעות� אני כזו טיפשה� אני טיפשה� אני טיפשה"� אודה בזה כאן ועכשיו : אני בוכה עם אנשים� כשמישהו נשבר ופורץ בבכי, אני ישר מצטרף ובוכה איתו� גם הפעם, ברגע שדבי התחילה להתייפח, גם העיניים שלי התחילו לזלוג והעט צנח מהפה לרצפה� חיבקתי אותה בניסיון לנחם אותה� במשך עשור נתנה דבי את הנשמה לעסק שלה, הקריבה את חייה האישיים כדי להעניק חיים לעסק — אבל למרות כל מאמציה לא היה לה גרוש ( או עסק מוצלח ) על הנשמה� כמובן, זה זמן רב היא ידעה את האמת, אבל החליטה להתעלם מהידיעה ולחיות בהכחשה� להמשיך לדחוף בעלייה זו פשוט הדרך הכי קלה לחפות על עסק שאינו עובד כהלכה� אנחנו חושבים שאם נעבוד קשה יותר, יותר שעות, טוב יותר — אם רק נוכל להמשיך להחזיק מעמד — יום אחד משהו טוב בטח יקרה� משהו גדול נמצא בדיוק מעבר לפינה, נכון ? משהו ממש קסום שיעלים את כל החובות, את הלחץ הפיננסי ואת הדאגות� אחרי הכול, זה מה שמגיע לנו, נכון ? זו לא הצורה שבה
|
|