|
|
עמוד:14
14 מנשה כהן בלתי אפשריים עם נרקיסיסט, אדם המרוכז בעצמו ואינו נמצא במגע אמיתי עם נפשו שלו ועם נפשו של אחר כלשהו . זה סוג של עיוורון, כמו עיוורון צבעים, עיוורון של הנרקיסיסט לרגשותיו ולקיומו הייחודי והסובייקטיבי של האחר . עיוורון זה יוצר חיים במציאות שקרית, שמחוללת כאוס והפרעות נפשיות אצל כל מי שנמצא ביחסים עימו . הנפגע לומד להטיל ספק בתפיסת המציאות שלו, מנסה לרצות ולפייס את הנרקיסיסט - דבר בלתי אפשרי בעליל . לכן לא מדובר בסכסוך או קונפליקט שנרגע או שנמצא לו פתרון, אלא בהפרעה נפשית פוגענית שלא ניתן להרגיעה על ידי שיחה ותקשורת הגיונית . הכול סובב סחור-סחור וחוזר לכך שהשליטה נשארת אצל הנרקיסיסט, שכולם צריכים לרקוד לפי מנגינת החליל שלו . המפגש עם המטופלים עודד אותי להעמיק בסוגיית היחסים בין הנרקיסיסט לזולתו, כשבמרכז סוגיה זו ניצבת התהייה מה מחבר ומה מתחזק קשר שהוא ביסודו פתולוגי . בעקבות קריאה בעבודתו של רוי רוזנברג ( 2019 Rosenberg, ) על הריקוד בין הנרקיסיסט לסביבתו החברתית הקרובה, שאלתי ממנו את הרעיון לשם הספר . הריקוד כמטפורה ליחסים בכלל ויחסים זוגיים בפרט נראה לי מוצלח ועזר לי למקד את תשומת הלב ביחסים המסובכים בין הנרקיסיסט לשותפיו לקשר, וגם ל"קהל" שהוא מזמן סביבו . לדברי רוזנברג, הנרקיסיסט ממגנט אליו מישהו שחסרה לו אהבה עצמית ; מישהו שמאמין שאהבה זו שהוא מחפש נמצאת אצל מישהו אחר שיכול להעניק לו אותה . ומאחר שמסתבר שהנרקיסיסט הוא האחרון שיכול להעניק אהבה לאחר, מתחיל מחול שדים בין הנרקיסיסט ובין השותף שנעשה תלוי בו ו"שפוט" שלו . פרקי הספר הם התבוננות בסוגיות שונות במה שנראה כתצרף נרקיסיסטי, במטרה להגיע להבנה מעמיקה ומדויקת של היחסים הסבוכים של הנרקיסיסט עם זולתו . הפרק הראשון מתאר יחסי תוקפן-קורבן, המחוברים זה לזה ביחסים סדו-מזוכיסטיים,
|
|