|
|
עמוד:14
מוחמד רשיד רידא 14 שחלו בהנהגה המוסלמית במרוצת הדורות, הזרם הרפורמיסטי שרידא ייצג שאף לתקן את העיוותים והסטיות שהביאו לשקיעת האסלאם ולהשיבו לימי גדולתו . לשם כך הוא עורך הבחנה בין שלושה סוגי ח'ליפות : האחד הוא הח'ליפות האידאלית של ארבעת היורשים הראשונים של הנביא ( אל‑‑ח'ולפא אל‑‑ראשדון - ישרי הדרך ) והשליט האומיי עומר בן עבד אל‑‑עזיז, שתקופת שלטונם נחשבת למופת ולדוגמה באסלאם ; שני האחרים הם ההנהגה ( אמאמה ) , כפי שהתקיימה באופן ממשי לאורך ההיסטוריה : ח'ליפות ההכרח, כשלא נמצא מועמד מתאים שיענה על כל התנאים הנדרשים, והגרועה ממנה בהרבה, ח'ליפות העריצות, כשהשלטון נתפס בכוח ונתמך על ידי הסולידריות המשפחתית או השבטית . בכך יוצא רידא נגד אבן ח'לדון, ההוגה הימי ביניימי שהמודרניסטים דווקא העריצו, אשר ראה בסולידריות ( עס'ביה ) גורם מרכזי להתפשטות האסלאם . את הסטייה מהח'ליפות האידאלית רידא תולה במזימות זרות ובמתאסלמים הלא‑‑ערבים . ראשיתה, מכל מקום, חוזרת למועאוויה, אבי השושלת האומיית ( 661 ‑ 750 ) , שההיסטוריוגרפיה המוסלמית מאשימה בהקמת משטר מלוכה ערבי, ואחריתה בשלטון העריץ שהנהיג הסולטאן‑‑ח'ליף עבד אל‑‑חמיד השני לאחר השהיית החוקה העות'מאנית הראשונה ב‑‑ 1878 . רידא אינו שולל את הקביעה הקלאסית שעל פיה חובה לציית גם לשליט העושק כדי למנוע אנרכיה, אך מבהיר שכאשר נוצרים התנאים למרוד בו, יש לסלקו . כך עשו מדינות אירופה הנאורות למלכים שלהן, וכך עשה העם התורכי כשביטל את הסולטאנות העות'מאנית . רידא גם מאשר את קביעת חכמי ההלכה שהח'ליפות היא אחת ובלתי ניתנת לחלוקה, הן משום שזו צורת הממשל היעילה ביותר והן משום שהיא מסמלת את אחדות האומה . בהקשר זה הוא עורך חלוקה בין שטח הצדק ( דאר אל‑‑עדל ) ובין שטח העוול והשתלטות ( דאר אל‑‑ג'ור ואל‑‑תע'לב ) , שחובה להגר ממנו כאשר השליט העריץ מאלץ את נתיניו להילחם באחיהם המוסלמים או מונע מהם
|
|