|
|
עמוד:13
ח'ליפות עכשיו 13 פנימית, על בסיס ידע מקיף ושיקול דעת הגיוני, ותוך התייעצות עם כלל המוסלמים . שורה של מושגים משמשת את רשיד רידא להתאמת תורת הח'ליפות הקלאסית לדרישות של ראשית המאה ה‑‑ 20 . אלה יהיו אבני היסוד של התאוריה הפוליטית האסלאמית המודרנית . ראשון להם הוא המושג הקוראני אולי אל‑‑אמר ( בעלי השררה ) . מן העובדה שהציווי לציית להם ניתן בלשון רבים ולא בלשון יחיד, רידא מסיק ששלטון הח'ליף איננו אבסולוטי, אלא קשור במנהיגי העדה שלצידו ותלוי בהם . כנגד זה נמצאת שורה של מושגים בעלי קונוטציה מודרנית המייצגים את הכלל כמו ג'מאעה ( קבוצה ) או ג'מהור ( ציבור ) . בנוגע אליהם רידא מתלבט בין שתי משמעויות : אלה הם כינויים נרדפים למנהיגי העדה, אך יכולים להתייחס גם לאומה כולה, שאותה הם מייצגים . בייעה ( שבועת האמונים ) היא אצל רידא, כמו אצל אבן תימייה, האב הרוחני של זרם הסלפיה, מעין חוזה הדדי המחייב את האומה לציית לח'ליף ולתמוך בשלטונו, ואת הח'ליף להפיץ את האסלאם ולהגן עליו, לשמור על זכויות הכלל ולנהוג בצדק . ביסוד כל אלה נמצא המושג הקוראני שורא ( התייעצות ) של הח'ליף עם מנהיגי העדה בכל עניין שאין עליו הוראה מפורשת בקוראן או בחדית', של מנהיגי העדה בינם לבין עצמם ביחס למינוי הח'ליף או להדחתו ושל שניהם עם כלל האומה בכל מה שנוגע לטוב הכללי . ניתן לתרגם מושג זה גם כמועצה, ומכאן כחבר הבוחרים ( אלקטורים ) של הח'ליף וכבית הנבחרים, הפרלמנט, המייצג את האינטרסים של האומה . התמונה העולה מפרשנות מודרניסטית זו של המונחים הקלאסיים היא של מעבר משליט שהוא נציג האל עלי אדמות לשלטון המוגבל, מן הצד האחד על ידי ציווי הקוראן, הסונה של הנביא והדוגמה של הח'ליפים ישרי הדרך, ומן הצד האחר באמצעות חובת ההתייעצות עם מנהיגי העדה ועם ציבור האזרחים . כך, בשונה מחכמי הדת הקלאסיים, אשר נטו להצדיק את השינויים
|
|