פתח דבר

עמוד:13

האירוניה של ניטשה 13 כעלאדם במגבלות הקיימות ובאמצעים העומדים לרשותו . עם זאת, העלאדם של ניטשה צריך גם לוותר על חלק מהאמונות שבהן הוא מחזיק כדי להיות כזה, אין זה עניין של מה בכך . ניטשה מבקש להיפטר מכל האמונות שמזיקות לחיים, כאמונות בערכים עליונים ומוחלטים שהאדם שם בהם את כל יהבו, כפי שיתברר . ערכים מוחלטים אלה שמזיקים לחיים, הם בבחינות ביטוי דיקאדנטי של תורת הכרה שמשתלטת על יצריו של האדם כדי להפוך אותו לעדרי, צפוי ומוכר . לפיכך אעמוד על ביקורתו הנוקבת של ניטשה על תורת ההכרה מחד גיסא, ועל עמדתו בנושא ההכרה הפרספקטיבית שהיא זו שנחוצה לאדם בבחינת תנאי קיום מאידך גיסא . ניטשה מבקר את תורת ההכרה כתורה הגוזרת ידיעה ודאית . ברם, הוא טוען שלא ניתן לחיות ללא עקרונותיה בחיינו היום‑‑יומיים, ואולם לא עוד כתורת הכרה, אלא כהכרה פרספקטיבית שטומנת בתוכה הונאה עצמית מודעת שמועילה לחיינו . אחרי ככלות הכול, האדם אינו יכול להשתומם נוכח כל התרחשות שנחשפת לנגד עיניו . כדי להראות מדוע תורת ההכרה אינה יכולה לגזור ודאויות, מנסה ניטשה לחשוף את המניעים הפסיכולוגיים שבגינם בוחרים אנשים להאמין שהיא גוזרת ודאויות . ניסיוני לפרש את המאמץ הניטשיאני כחשיפת המניעים הפסיכולוגיים להצדקות אפיסטמולוגיות לגזירת ידיעות ודאיות מתגלה כמטרה חשובה בספר, מכיוון שכדי לדון בעמדותיו הביקורתיות של ניטשה ביחס לתורת ההכרה, ומהן לגזור מסקנות בנוגע לתועלת ולנזק שיש בכל הכרה, חובה עלי לתת דין וחשבון על מקורה של תורת ההכרה ולהסביר על אילו צרכים לא מודעים היא מתיימרת לענות . הספר עוסק רבות במושגי מפתח שעלולים בטעות להנחות את הקורא לקריאה אקסיסטנציאליסטית, אך לא זו כוונתי . מושגי המפתח אינם מפנים לקריאתם של האקסיסטנציאליסטים, ובשום פנים אינם שותפים למשמעות הנגזרת מהמושגים אצל ההוגים

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא