|
|
עמוד:12
ערן אביב 12 היא בבחינת תורת הכרה שמשרתת תורות מוסר ודת שכל מטרתן היא להחליש את האדם כדי שיהא נתון לפיקוחה ולריסונה של החברה . הן עושות זאת על ידי המצאת ערכים עליונים שמעודדים את יצרו העדרי, ובד בבד מחלישות את ההיבטים הפרטיקולריים שבו, שהם הם אלו שנחוצים לחייו של האדם . כדי לעמוד על בעיית ההכרה, אחשוף את המניעים לכינונה של תורת ההכרה בשני אופנים . ראשית, אחשוף את המניעים לכינונה מבחינה גנאלוגית ואטען שמה שמניע את כינונה של כל תורת הכרה הוא רצון לשמר ערכים עליונים שמשמשים פתרון פנטסטי לאדם בבחינת נקודת מבט משותפת עם שאר הבריות . מניע זה חושף את הפחד של התרבות מהאדם החריג שמבטא את יצריו הפרטיקולריים, ובכך הוא זר, מסוכן ולא ניתן לריסון . לכן התרבות מעודדת את האדם לבטא את יצרו העדרי, על ידי המצאת ערכים עליונים שהם עבורו בבחינת פתרון לכל שאלה . שנית, אחשוף את המניעים הפסיכולוגיים של האדם שבוחר להאמין בתורת ההכרה בבחינת ודאות . הוא עושה זאת לא מכיוון שישנה ודאות בנמצא, אלא משום רצונו להסתתר מהפחד של מציאות כאוטית, זרה ובלתי ניתנת להכרה . תורת ההכרה היא עבורו סם מרגיע, מכיוון שהיא מאפשרת לו להפוך את הזר לידוע . פרשניו של ניטשה מציגים את הפילוסופיה שלו באופן שונה זה מזה . חלקם מזהים את הפילוסופיה של ניטשה כבעלת מוטיבציה פילוסופית אנתרופולוגית המאפשרת לאדם להתגבר על כל מה שעדרי בו . חלקם שמים דגש על המוטיבציה הפסיכולוגיסטית המשחררת את האדם ממצבו "הנורמלי" לקראת כינונו לעלאדם, וחלקם מזהים את הפילוסופיה הניטשיאנית כבעלת מוטיבציה אסתטית שמטרתה להראות לאדם את הדרך ליצירה בלתי פוסקת לקראת היותו עלאדם . לדעתי כל המוטיבציות הללו כרוכות זו בזו ומשמשות אמצעים לכינונו של האדם החדש . הווה אומר, שאלת המוטיבציה איננה העניין . העניין הוא כיצד האדם בורא את עצמו
|
|