|
|
עמוד:11
האירוניה של ניטשה 11 הכרה", מכיוון שעבור ניטשה, ההכרה היא מושג רחב יותר מתורת ההכרה . תורת ההכרה לרוב מתייחסת לתורות ששואפות לגזור ידיעות ודאיות, ואילו ההכרה מתייחסת לתפיסותיו של האדם ביחס לעולם את עצמו, ולא רק במסגרת מחקר פילוסופי שמנותק מחייו הארציים של האדם . משעה שמבין האדם את כישלונה של האפיסטמולוגיה לגזור ודאות, הוא משתמש בה כהכרה אשר מועילה לחייו, ולא עוד כתורה מסודרת ומלאה שבעזרתה הוא חוקר את חייו . לכן כשאני משתמש במהלך הספר במושג "הכרה" ולעיתים ב"תורת הכרה" אין זה מקרה, אלא מכוון . ניטשה מבקר את תורת ההכרה מכיוון שהוא מתנגד לכל תורה באופן עקרוני . הוא מתייחס להכרה כ"הכרה פרספקטיבית" שבאמצעותה פועל האדם בחייו באופן אירוני . האירוניה באה לידי ביטוי בחייו של העלאדם ( Übermensch ) שפועל במסגרת הכרה פרספקטיבית שמועילה לחייו בבחינת תנאי קיום, אך הוא עושה זאת בגיחוך מכיוון שהוא מבין שזו רק הונאה עצמית שיש בה עבורו משום שקר יעיל לחייו . הספר עוסק בבעיית ההכרה שצצה ועולה בכל כתבי ניטשה באופן תכוף . בספר אציג את ההכרה כבעיה, מכיוון שניטשה טוען שההכרה לא יכולה לגזור ודאות והיא לכל היותר חלקית ופרפסקטיבית וככזו, לעיתים מועילה לחיים ולעיתים מזיקה להם . ההכרה מועילה לחיים רק אם היא בגדר תנאי קיום לאדם והוא משתמש בה כהונאה עצמית מודעת . לטענת ניטשה, האדם שפועל במסגרת תורת הכרה שהיא בגדר תנאי קיום צריך להיות מודע לכישלונה לגזור ודאות, אך הוא פועל במסגרתה מכיוון שאין לו ברירה . פעולותיו, אשר נשענות על עקרונות אפיסטמולוגיים הן רק בחייו היום‑‑יומיים, והוא אינו רואה בתורה זו משנה סדורה לשם חקירותיו הפילוסופיות . תורת ההכרה מזיקה לחיים כשהיא דורשת מהאדם להאמין בערכים עליונים שאינם בגדר תנאי קיום . הכרה שמזיקה לחיים
|
|