הצעד הראשון

עמוד:13

הצעד הראשון׀ 3 1 בל תיארה את המחזה באותו בוקר שבת בשנת 2015 כְּמַראֶה שתחושת תקווה מפתיעה שורה עליו, על אף הנסיבות הנוראיות להגעתם של הפליטים . "באיזו מדינה אנחנו נמצאים עכשיו ? " שאלו הבחורים . כשאמרו להם שהם באוסטריה, הם הריעו . המשפחות הגיעו הרבה יותר לאט, הרחק מאחור . "אני רוצה שהבן שלי יגדל במקום בלי מלחמות," הסביר מהנדס אחד לבֶּל את החלטתו לעזוב עם בנו המתבגר את עירו האהובה דמשק . תחושת תקווה, אמרה לי בל והוסיפה, "מבחינתי היה בזה משהו מאוד אנושי . למרות כל הדברים שאנו יוצרים לעצמנו, הבתים שאנחנו מקימים, החיים, לפעמים צריך פשוט לקום וללכת . " הליכה היא הצעד הראשון והמוצא האחרון גם יחד בשעה שאנו נמלטים מאימת המלחמה או מרדיפה . כפות רגלינו אינן זקוקות לגישה לתחנת דלק שמוזנת מצינורות דלק או למסילות רכבת חשמלית או אפילו לכבישים, לכל הגבולות המלאכותיים שמכתיבים כיצד ננוע במרחב הפיזי שלנו . הכבישים הראשיים מופצצים, הרכבות מושבתות, ושאלות בנוגע לגבולות בין – מדינתיים ולרשת התחבורה מאבדות לפתע מחשיבותן . לפליט אין הלוקסוס להגביל את צעדיו בהתחשב בגבולות מדיניים . כפות רגלינו מזכירות לנו שכדור הארץ שלנו הוא דבר שלם, ושאנו בעלי חיים שנוצרו כדי לנוע על פניו בצעד בטוח ובקומה זקופה . אנחנו בני האדם מתקיימים בתוך רגעים וימים, בפרק הזמן הקצר שהוא חיינו, ומתייחסים לבתינו ולקהילה שלנו, ולגבולות המדינה שלנו כעובדות קבועות . אנו שוכחים כמה נע ונד היה המין שלנו על פני כדור הארץ החי הזה, כמה פעמים אלימות ורעב או חורבן סביבתי עקרו אותנו וגירשו אותנו ממקומנו, כמה קילומטרים הלכנו

תכלת הוצאה לאור


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר