|
|
עמוד:14
41׀ חדוות האנוכיות שלעתים קרובות אנחנו שוכחים את עצמנו לגמרי . אני חושבת שאחד המעשים האוהבים ביותר שאנחנו יכולים לעשות כלפי האנשים שסביבנו הוא לדאוג לעצמנו . כשאנחנו לא עושים זאת, האנשים שבחיינו מרגישים לעתים קרובות שהם חייבים למלא את התפקיד הזה במקומנו . בניגוד לכך, בחברה שלנו לעתים קרובות מהללים אנשים החפים מכל אנוכיות — אבל מי שמתנהגים כאילו הם אינם אנוכיים כלל, בעצם מסתירים את העובדה שהם מפחדים מכדי לבקש את מה שהם רוצים . קחו לדוגמה את אותם אנשים שמרוב "חוסר אנוכיות", עונים "לא יודע / ת" כששואלים אותם היכן ירצו לאכול : תבחרו אתם, הם זורמים, ממש לא אכפת להם איפה, ולא משנה כמה פעמים תשאלו אותם . זה אולי נראה נחמד מצדם, אבל כשאנחנו מוצאים את עצמנו שוב ושוב במצב הזה, זה כבר מתחיל להתיש, כי בסופו של דבר הם מאלצים אותנו לקרוא את מחשבותיהם . האם בכנות לא אכפת להם, או שהם פשוט נמנעים מלבטא בקול רם את מה שהם באמת מרגישים ? רבים מהאנשים האלה לא יודעים בכלל מה הם רוצים — אולי מכיוון שאף פעם לא שאלו אותם, ואולי מכיוון שכל כך הרבה פעמים התעלמו מבקשותיהם, שהם פשוט הפסיקו לבקש . כך או כך, "חוסר אנוכיות" לא קשור לרצון להיות אדם טוב, אלא לרצון למצוא חן . אנשים כאלה שואבים את הערכתם העצמית מהתועלת — ומהזכייה באישור — של אחרים, ומכך שהם מציבים את צרכי הזולת לפני הצרכים שלהם עצמם . האירוניה היא שרוב האנשים שמתגאים בהיותם "בלתי אנוכיים" אינם מוותרים על אנוכיותם למען הזולת, אלא בעצם למען עצמם . הם עושים הכול כדי שאנשים אחרים ימלאו את החלל הריק שקיים בתוכם ושאיתו הם אינם מסוגלים להתמודד . הם מקריבים ומקריבים, בלי שאיש מבקש מהם לעשות זאת, וכתוצאה מכך מצטברת בתוכם טינה אצורה כי אף אחד לא דואג להם ולצרכים שלהם . הבעיה
|
|