|
|
עמוד:8
ליאור טומשין 8 ואז, כאמור, הגיעה המגפה . היא תפסה אותי עם כ- 150 עובדים, מהם כ- 60 — לא עלינו — עורכי דין, עם 10 סניפים ושלוחות, הוצאה חודשית קבועה של 5 . 2 מיליון ש"ח והכנסה חודשית בטוחה של כלום . משרד עורכי הדין שלי עוסק בעיקר בתחום נזקי גוף, וההכנסות הן באחוזים בלבד מתגמולים שהלקוחות זוכים להם . לקוח זוכה בתגמול בעקבות דיון בבית משפט או לאחר החלטה של ועדה רפואית . אז שר המשפטים סגר לי את בתי המשפט, והמצב ביטל לי את הוועדות הרפואיות ( מתברר שמרבית הרופאים בוועדות האלה הם בקבוצות סיכון, בעיקר מחמת גיל ) . לקוחות חדשים מגיעים אלינו למשרד, על פי רוב, כפועל יוצא מהרצאות שאנו מעבירים בכנסים . כל הכנסים וכל ההרצאות שנקבעו בלו"ז בוטלו . את התיקים ללקוחות אנו פותחים במשרדים שלנו . כל הפגישות שקבענו במשרדינו בוטלו, ולאור המצב המעורפל לא קבענו ולו פגישה חדשה אחת . לא תענוג . בזמן שנפער לרעה בדקנו מה עושים משרדי עו"ד אחרים . למדנו שמרביתם שולחים עורכי דין לחל"ת, ואילו לעורכי הדין בני-המזל שנותרים לעבוד, הם מפחיתים — בהסכמה — את השכר בשיעור ניכר . המצב נראה חמור ; ואנשים חמורי סבר, רואֵי שחורות ומפחידים למראה, שמבט קצר בהם מעורר בעיקר חשק למות, חזו לנו תחזיות חמורות אף יותר, ועודדו אותנו להאמין שהרע במיטבו עוד לפנינו . המערכון של להקת כוורת, שבו הוריו של יודוקוליס ליפשיץ המדוכא אומרים לו, "תתעודד בננו, המצב יכול להיות הרבה יותר גרוע", והוא — הממושמע — אכן מתעודד, והמצב אכן נהיה הרבה יותר גרוע, נשמע לפתע כמו אגדה שהיתה באמת, וּבַצר לנו נדרשנו לבחור דרך להתמודד עם הגל הראשון, בעוד חכמים
|
|