הקדמה

עמוד:9

מדו פתהתי ת התכר הדה 9 אני זוכר בבירור שתי חוויות מרות במיוחד שהובילו להתפכחות הסופית שלי מאשליית הלימוד בבית הספר . בשנתי האחרונה בחטיבת הביניים, מנהלת בית הספר ראתה אותי במשרד של בית הספר . היא פנתה אל מורים אחרים שהיו בחדר תוך כדי שהיא מצביעה לעברי, ואמרה בקול רם : "אני מעדיפה תלמיד עם ציונים בינוניים, שמקפיד על המשמעת, על פני טיפוס כזה ! " המסר שקיבלתי ממנה היה שהמשימה המרכזית של בית הספר שלי היתה להטיל משמעת על התלמידים, והציונים הגבוהים שהשקעתי מאמץ רב כל כך בהשגתם היו משניים ביחס למטרה הזאת . כעבור זמן, בבית הספר התיכון, המורה שלנו לאתיקה השפילה עד דמעות תלמידה מתקשה לפני כל הכיתה . קמתי ממקומי, התעמתי עם המורה ואמרתי לה שהיא עצמה משמשת דוגמה גרועה לאתיקה שהיא אמורה ללמד אותנו . סולקתי מהכיתה עד סוף שנת הלימודים . ביום שלמחרת, מנהלת בית הספר — אותה מנהלת שציינה אותי לרעה בשנה האחרונה שלי בחטיבת הביניים — נכנסה לחדר הכיתה שלי וביקשה ממני לצאת החוצה . לאחר שיצאתי, היא הזהירה את חברי לכיתה להתרחק ממני מפני שיש לי השפעה רעה ( שניים מחברי סיפרו לי על כך לאחר מכן ) . הצלחתי לשמור על קשרים עם קומץ חברים שהיו אמיצים די הצורך להמרות את פי המנהלת . אבל ההשפעה הכללית של מאורעות אלה הובילה לכך שרוב חברי ללימודים החרימו אותי . החוויות שלי מבית הספר לימדו אותי שני לקחים עיקריים . האחד היה העמדת פנים . הצלחה בלימודים משמעה להעמיד פנים שאני לומד אף על פי שבעצם רק עשיתי את הנדרש כדי לקבל ציונים טובים מאוד . אבל המטבע העובר לסוחר בדמות ציונים, שלא התקשיתי להשיג, היה נטול כל ערך ממשי, ולא האריך ימים . הלקח השני היה אי-צדק . עם הזמן התברר לי שבבית הספר, ציות וכניעה היו בעדיפות גבוהה יותר מכל דבר אחר . טקס סיום הלימודים בתיכון היה נקודת שפל מבחינתי — במקום לחוש התרגשות לקראת העתיד, התחושה העיקרית שלי היתה תחושת רווחה על שהסבל של בית הספר בא אל קיצו . נרשמתי ללימודים באוניברסיטה הלאומית של מקסיקו כדי להתחיל בלימודי מתמטיקה לתואר ראשון . השתמשתי בערך באותם טכסיסים שסייעו לי בבית הספר, והשגתי בעזרתם ציונים סבירים . במהלך הלימודים פרצה

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא