|
|
עמוד:8
8 למידה משוחררת 12 שנים רצופות . ובכל זאת, עד עצם היום הזה איני מסוגל לנהל שיחה סבירה עם דובר יפנית במשך יותר מעשרים שניות . מה שעצוב יותר, כנראה, הוא העובדה שסיימתי את בית הספר התיכון בלי שום יכולת ללמוד בעצמי . למה "הצלחתי" בבית הספר ? היה לי זיכרון מצוין לטווח קצר . יכולתי ללמוד בעל פה פסקאות שלמות מספרי הלימוד ביום שלפני מבחן, ולכתוב את הנאמר בהן כמעט מילה במילה במבחנים . הצטיינתי בהבנת הציפיות של המורים שלי, ומילאתי אותן בהצלחה . למדתי לזהות את הדברים שנדרשו כדי להשיג את הציונים הטובים ביותר, והצטיינתי בביצועם . לעיתים קרובות אני שואל את עצמי איך יכולתי לשאת זאת במשך כל שנות ילדותי ונעורי . ייתכן שהדחף שלי נבע בחלקו מהעובדה שמותו בטרם עת של אבי — כשהייתי בן ארבע ואחותי היתה בת שנתיים — עורר בי תחושה של אחריות ורצון לעזור לאמי, והיא זו שהדגישה תמיד את החשיבות של הצטיינות בלימודים . בעולמי כילד, הצטיינות בבית הספר היתה התפקיד החשוב ביותר שלי . היא תביא אושר לאמי ותסיר דאגה אחת מכתפיה . סיבה אפשרית נוספת היתה תחושת הסיפוק ששאבתי מהשבחים שקיבלתי מהמבוגרים, וההערצה של רבים מבני גילי . בסופו של דבר, יש משהו מנחם בכך שמחבבים אותך . עם תחילת ההתבגרות, משהו מ"ההצלחה" שלי בבית הספר התחיל לאבד מחשיבותו . המשכתי לקבל את הציונים הגבוהים ביותר בכיתה, אבל התחלתי להתמרד . התחלתי לחקות כמה מהמורים שלי כאשר מסרו מידע שגוי או כאשר העלו דרישות שהרגשתי שהן אינן סבירות, וללגלג עליהם . עניתי תשובות מגוחכות בעליל למקצת השאלות שהמורים הציגו כאשר ידעתי שזה לא ישפיע על הציונים שלי . התחלתי לשרבט כדי להתנתק מהמתרחש במהלכן של הרצאות ארוכות ומשעממות . התחלתי לרמות במבחנים . למדתי לכתוב רשימות למבחנים על דף שקוף, כך שלא היה אפשר להבחין בכתוב כשהדף היה מונח על שולחן העץ הכהה שהיה לי בכיתה . יכולתי לראות את הכתוב כאשר הנחתי את הדף השקוף על דף נייר לבן . בעיקרו של דבר, מצאתי דרכים להמשיך לקבל את הציונים הגבוהים ביותר האפשריים במאמץ מזערי, והשקעתי את כל המרץ שלי בניסיונות לגלות את כל הדברים שכללי בית הספר לא אסרו עליהם, ואז, לעשות אותם . יצא לי שם של עושה צרות, אבל הציונים הגבוהים שלי הגנו עלי מהשעיה .
|
מכון ברנקו וייס לטיפוח החשיבה
|