|
|
עמוד:14
משה צוקרמן | משה צימרמן 14 כסובייקטים לא היה אחיד, כשם שזהויותיהם של הנספים, בעודם בחיים, היו שונות ומגוונות . אלא שתובנה בסיסית זו לא הייתה מעניינה של הספֵרה הציבורית ההולכת ומתהווה במדינה החדשה - הוויית הקורבן נגדה את הצרכים האידיאולוגיים ‑‑ ממלכתיים שלה . המדינה הציבה, אפוא, תביעה אידיאולוגית במהותה : לייבא את הקורבן מבלי להידרש להתעמתות עם מציאותו המסוימת כסובייקט ‑‑ שריד של הוויית חוסר אונים מוחלט ( לא כל שכן לקבלת המציאות הזאת ) . במקרה הטוב השתררה שתיקה, אי ‑‑ דיבור מודע, בין הסובייקט הנושא את מה ‑‑ שאינו ‑‑ נתפס לבין הסובייקט הנושא את חוסר הרצון לתפוס ; במקרה החמור - והרווח ! - התחוללו חפצון של הקורבן והכפפתו השיטתית של "הקורבן" לצורכי צידוקה של האידיאולוגיה הציונית . זכר השואה ברמה הציבורית ‑‑ ממלכתית הישראלית התגבש מלכתחילה כמעשה אינסטרומנטליזציה של מה ‑‑ שאירע ‑‑ שם לצרכים הטרונומיים לו . השואה נעשתה "שואה" והוכפפה ככזאת לעקרון החליפין - ככל שהלכה ותפחה אידיאולוגיית ייחודיותה, כך הלכה ונעשתה בת ‑‑ המרה יותר ויותר : המרה חומרית מבחינה כלכלית ‑‑ מסחרית, המרה אידיאולוגית מבחינה פוליטית ‑‑ דיפלומטית, המרה מנטלית מבחינה צבאית ‑‑ ביטחונית, המרה רטורית מבחינת שגרת היומיום . אכן, בישראל - דווקא בה - הפכה השואה לפיסת חרושת תרבות . ציווי ה"זכור ! " היהודי הקמאי הפך לאזכור אינפלציוני, פרקטיקה של אי ‑‑ זכירה על דרך הרוּטיניזציה הפֶטישיסטית של הזיכרון - מימושו המצמרר של ה"אי ‑‑ זכור" . אלא שזה רק צד אחד של שיח הקורבנוּת הישראלי . מדינת ישראל קמה, כאמור, מתוך אסונו של העם היהודי, אך היא עצמה קרבנה, בתהליך הקמתה, את העם הפלסטיני . ואולם חמורים ועמוקים ככל שהיו ממדי הסבל הפלסטיני, אין להשוותם לשבר הציוויליזציוני שהתחולל באושוויץ . בכל זאת, לא בכדי רואים
|
|