|
|
עמוד:13
חושבים גרמניה 13 זקוקה להון שהוזרם אליה כדי להקים את התשתית לקליטתם של המוני עולים שהחלו להגר אליה . היו מי שהתנגדו לעסקה זו - בין שמטעמים פוליטיים ( הקומוניסטים ) ובין שמטעמים מוסריים ‑‑ לאומיים ( חירות ) - אך בן ‑‑ גוריון, הראשון שדיבר על "גרמניה האחרת", הצליח להעביר את העסקה ולהקנות לה תוקף פרלמנטרי כול ‑‑ ישראלי . איך שלא מסתכלים על ההחלטה שהתקבלה ומומשה - גרמניה וישראל, כל אחת משיקולים תכליתניים משלה, היו מעוניינות בהסכם : זו רצתה לשלם וזו רצתה שישלמו לה . הקורבנות, נספי השואה וניצוליה, הפכו מניה וביה לגורם מפתח בהמרת האשמה ההיסטורית והכפרה עליה לערך חליפין חומרי . הדיבור על זכר הקורבנות התגלה, כבר בשלב מוקדם זה, כאידיאולוגי מעיקרו . עניין זה מצא את ביטויו הבולט גם בתוככי השיח הישראלי ‑‑ יהודי - אז, ובמובן ידוע עד היום : מאחר שהאידיאולוגיה הציונית נסמכת על התביעה המוחלטת לשלילת הגלות, חייב קורבן השואה, במעמדו כהתגלמות הסובייקט הגלותי, להיקלט בהוויה הציונית על דרך השלילה, וליתר דיוק, כמי שיש לתבוע ממנו קטגורית את הסרת זהותו ( הגלותית ) . כלפי הנספים כבר לא היה אפשר להפנות דרישה זאת - הם הפכו עד מהרה למסה אדירה של אובייקטים אנונימיים ( "שישה מיליון" ) , מושאיה של טרוניה ‑‑ האשמה אידיאולוגית צדקנית ( "אילו רק התכוננה מדינת ישראל מבעוד מועד" ) ; כלפי הניצולים שהגיעו למדינה החדשה ( "מטעמים ציוניים", כפי שנהוג לטעון ) הייתה התביעה ברורה יותר : "חסלו את הזהות שהבאתם 'משם' - אמצו את זהות 'היהודי החדש'" . חלק לא מבוטל מהניצולים אכן עשה זאת, כלומר היה ציוני במשך היום - וניצול "משם" בלילות . לפעמים נכנעה הציונות ל"משם" ; לפעמים הודחק ה"משם" לטובת הציונות ; היו גם מקרים של חוסר יכולת מוחלט ליישב את הוויית החיים כאן עם המציאות הפסיכולוגית של זכר ה"שם" . גורל החיים של הניצולים
|
|