מבוא

עמוד:11

מבוא 11 ׀ לניסיונות של מקצת חסידי תורתו הרליגיוזית להתארגן ולהעמידו׀ כמנהיג בראש תנועתם והקפיד להיות אדם בעל שיעור קומה רגיל . יש להסכים עם ז'בוטינסקי, אישיותו של טולסטוי כמו שנצטיירה לעת זקנתו הייתה יצירת חייו העיקרית . אך אין צורך להגזים, אף בליבו של טולסטוי הצעיר היה מקום לא רק לתשוקות ולתאוות אלא גם לאהבת רעהו, לרצון טוב ולשאיפה לשיפור עצמי . דווקא השאיפה המתמדת להשתפר עם השאיפה המתמדת "ליצור יצירות ספרות נעימות ומועילות לאנשים", כמו שאמר פעם טולסטוי, בנו את דמותו כתופעה היסטורית ייחודית — ובכלל זה מפעל יצירתו הספרותית, מפעלו כמטיף דת ומוסר ומפעל חייו הפרטיים, שהיה פתוח לצפייה של רבים ונהיה לחלק לא-נפרד ממורשתו . לפיכך ההתבוננות הנכונה בטולסטוי היא התבוננות בדמותו ההיסטורית- הריאלית ובדמותו האומנותית בעת ובעונה אחת, כמו היה הגיבור הראשי של יצירתו — הלוא היא חייו . בשני העשורים האחרונים של חייו הממושכים וגם לאחר מותו הצליח טולסטוי לזכות בכל התוויות הקלסיות של האחרוּת — הן החיוביות הן השליליות . אחר הוא כל מי שנתפס בקרב הזולת כמי שאיננו כמו כולם . אחר יכול להיתפס כנעלה — גיבור, אדם גדול, גאון, ענק, קדוש, נביא, מורה רוחני, מיטיב — בעוד הכול אינם מגדירים את עצמם כך . אחר יכול להיתפס גם כנחות — זר, נוכרי, ברברי, מוזר, אויב, פושע, רשע, מטורף, בוגד, כופר וגם מפלצת, שד או שטן — בעוד הכול תמיד שפויים, לפי ההגדרה, ולעולם אינם זרים או מוזרים או רשעים או בוגדים או כופרים או מפלצות או שדים . על טולסטוי אמרו ומוסיפים לומר גם היום שהוא גאון, ענק, חכם גדול, איש האמת, אך גם מפלצת, אויב אלוהים ואויב העם הרוסי, שד, אנטיכריסט, שקרן, מטורף וכיוצא באלה . ומדוע כך הדבר ? התשובה לשאלה זו איננה פשוטה . אומנותו ודעותיו של טולסטוי, במהלך חייו ולאחר מותו, משכו קהלים רבים ומגוונים ברוסיה ומחוצה לה, במערב ובמזרח . אך הקהלים האלה בדרך כלל לא היו מוכנים לקבל את טולסטוי במלואו . למעשה רק לפרק זמן מועט, בסוף שנות החמישים ותחילת שנות

מוסד ביאליק


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר