דור ראשון – דור שלישי: גשר על פני תהום

עמוד:15

‘’גם ביום הזיכרון לשואה נהגה אימי לכבות את הרדיו והטלוויזיה ולהתבצר מאחורי חומות של שתיקתה . [ . . . ] ‘קשר השתיקה’ בין הורים ניצולים לילדיהם – ״אתם לא שואלים ואנחנו לא מספרים״ – לא התקיים רק במשפחתי שלי . . . ’’ כתבה הסופרת נאוה סמל . 1 הוריה של נאוה – מימי ויצחק ארצי, ילידי אירופה, שרדו את השואה, עלו לישראל ובה נולדו ילדיהם : נאוה ואחיה הבכור שלמה . כצברית, הייתה נאוה חלוצת הסופרים בני הדור השני אשר העלו את נושא השואה לדיון ציבורי בישראל . הדיאלוג הכואב בין שורדי השואה לבין צאצאיהם מהווה את ליבת כתיבתה לאורך שנים, וכך היא כותבת : [ . . . ] השואה הפרטית של השורדים נטמנה עמוק עמוק בתוך נפשותיהם [ . . . ] רק קצה הקרחון נותר על פני השטח, דרך ביעותי הלילה שלהם או דרך שגרת היום - יום של החיים הישראליים : קילוף תפוחי אדמה, כלב נובח, בגד קרוע, רגל יחפה, טיול בית ספר, מסילת רכבת, כל פרט שולי כזה או אירוע מקרי, יכול היה לשחרר את המעצור של הזיכרון שנח מאחורי הקיר השברירי ולמוטט את הבית כולו [ . . . ] אני לא יכולה להיזכר מתי שמעתי את המילה אושוויץ לראשונה . כאילו היא הייתה שם כל הזמן, מרחפת מעל שנות חיי הראשונות . משמעותה לא הוסברה לי מעולם . 2 רק הכתיבה הכריחה אותי להיישיר מבט אל לב החור השחור . ‘’אושוויץ’’ – המילה שהייתה ליללה מתמשכת בחלל הבית, השתנתה מאוחר יותר . עבור ילדיה של נאוה היא כבר לא הייתה טעונה באיום ישיר או צופן של זוועה קרובה . שלא כמו 1 . נאוה סמל, מתוך הרצאת פתיחה לכנס Memory ' s Children , אוניברסיטת מילנו, איטליה, 2012 . 2 . שם . מתוך ׳צחוק של עכברוש׳ התיאטרון הקאמרי . צילום : גדי דגון, באדיבות ארכיון התיאטרון הקאמרי וגדי דגון ובאדיבות אלה מילך - שריף 15

המכון לקידום תיאטרון יהודי


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר